התגעגעתי, אז באתי. חסר לכם אדיוט?

וגאס היתה אקסטזה. כמו בפעם הראשונה, אפילו יותר טוב. יוסי חיכה לי שם עם אוטו ומלון, ויחד עם זוג חברים שלו יצאנו למסיבה, לקזינו, עיר מטורפת שאין לי ספק שאני אחזור אליה עוד כמה פעמים בעתיד.
החלטתי שבמקום התכנית המקורית להישאר בוגאס כמה שבועות, אני אחזור לארץ בליל הסדר ואפתיע את ההורים.
כן, כזה אני. מרגש.
אז נחתתי ב - 2 בצהריים ביום של ליל הסדר, אחים שלי אספו אותי מהשדה (עברו לידי ולא זיהו), ונסענו הביתה. אמא בכתה 5 דקות רצוף.
להלן כמה נקודות, או דגשים, אם תרצו, מהטיול:
* מחבת לפנים. זה כנראה מה שמקבלת כל בחורה צ'יליאנית בזמן שהיא באה לעולם, אחרת איך אפשר להסביר את ה"תסמונת דאון שיק" שיש לכל הבחורות שם? אם את יפה בצ'ילה, את כנראה תיירת.
* גנים טובים. זה מה שיש לארגנטינאיות, שאומרים שהן היפות בעולם. יש בזה משהו.
* שימחה. זה מה שיש לברזילאים בכמויות. ככה נראה לי, לפחות ממה שראיתי. הכי שמחים מכל המקומות שביקרתי בהם. כשאתה עומד ליד מעגל של תופים, וזקן בן 70 שחוזר עם שקיות של קניות ב-10 בלילה מניח הכל בצד ומתחיל לרקוד שם, זה עושה לך משהו. מנטליות אחרת.
* אהבתי. קולומביה. פצצה של שיגעון.
* "אתה בן 28? מה אתה עושה כאן?". ככה זה שמטיילים עם ילידי שנת 86 ומעלה. אז הסברתי להם שיש לי אישור מיוחד שמותר לי לטייל גם אחרי גיל 24.
* "אתה בן 28? לא נראה...". now that's better.
* חוקי אפגאניסטן. אותם הייתי מיישם על מי שגנב לי את כרטיס האשראי בניו יורק ואת התיק בארגנטינה, ומוריד להם את הידיים בלי לחשוב פעמיים. עברתי חוויה הכי לא נעימה שיש עם התיק, כמעט חזרתי לארץ. מזל שטיילתי עם חבר'ה טובים שהוציאו אותי מזה.
* חוקי קווקז. גם אותם. לא יודע מה הם עושים לגנבים, אבל הייתי שמח לראות.
* סבבה. מילה בינלאומית, למקרה שלא ידעתם. אין מדינה שמקומי לא זרק לי אותה, אפילו סתם ברחוב. הרבה יותר נפוץ מ"שלום".
* הוסטלים. מושג חדש בלקסיקון שלי. שינה בחדרים משותפים עם אנשים טובים עושה אוירה טובה ובכלל זו דרך טובה להכיר אנשים. בייחוד כשמטיילים לבד. זה לא בית מלון - ישנתי לפעמים בחדרים בלי ג'וקים ופשפשים, כי גם להם יש סטנדרטים - אבל עדיין חוויה כיפית.
* אוטובוסים. 5 שעות באוטובוס לאילת, נראה כלום לעומת 22 שעות מברילוצ'ה לבואנוס איירס. קנה מידה אחר למרחקים. ותודה לאלוהים שנתן לנו את נגני ה-MP3, וקידשנו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, אמן.
* מחשבות. בהמשך לאוטובוסים.. יש המון זמן למחשבות כמשטיילים. גם באוטובוס וגם בכל מקום... והן רצו. בכל מקום על כל דבר.
* מעצמת על. זה מה שבטוחים שאנחנו בדר' אמריקה. מרוב שמטיילים שם ישראלים, הם בטוחים שיש 4 מליארד ישראלים בערך.
* כסף. חצי שנה אחרי ומאה אלף שקל פחות, אני עדיין טוען שזה שווה כל שקל. מישהו רק יכול להלוות לי 10 שקל? אני מוכרח להגיע לבאר-שבע...

לוקומביה

זה ביטוי שבא להדגיש את הטירוף השורר בקולומביה... לוקו זה משוגע בספרדית, למי שלא יודע.
אז רן הגיע, חדור אנרגיות ומפזז בכניסה להוסטל (כמובן לא לפני שבנסיון הראשון הוא נכנס לאטליז בשר בטעות, כנראה מרוב התרגשות), כדי למצוא אותי זרוק על ספה עם הרבה שיער וגיטרה ביד...
אז אחרי ההלם הראשוני, שבכל זאת כמה חודשים לא ראיתי פנים מוכרות, התקדמנו בתכנית.בבוגוטה (בירת קולומביה) היינו בבית של ארי, שזה הוסטל של ישראלי כשר בשם ארי. ארי הוא אחד הטיפוסים המצחיקים...
בכלל בהוסטל הכרנו כמה חבר'ה טובים, כמה מצחיקים, וכמה גם וגם. אחרי כמה ימים שבהם ישבנו בחואן ואלדז (קפה קולומביאני), הסתובבנו ברחובות, ויצאנו למועדונים, הרגשנו שמיצינו - תמיד אפשר להתקדם למקומות אחרים ולחזור לבוגוטה. מזג האויר היה חורפי, או במילים עדינות - קפא לנו התחת. אז חשבנו הלאה.
מבוגוטה טסנו למדג'ין, העיר השניה בגודלה בקולומביה, וביתו (לשעבר) של פאבלו אסקובר ז"ל. מדג'ין שונה קצת מבוגוטה באופן שבו העוברות ושבות נראות, או במילים אחרות - הרבה סיליקון והרבה שיפוצים. אבל חוץ מזה, במדג'ין עשינו בדיוק מה עשינו בבוגוטה, כי זו עיר גדולה ואנחנו למעשה חיכינו לחופים יותר.
ממדג'ין טסנו לקרטחנה. קרטחנה זו עיר נופש בצפון קולומביה, עם אוירה של אילת. אם ברילוצ'ה בארגנטינה ידועה במיוחד בזכות הסטייקים והשוקולדים שיש בה, ריו בברזיל ידועה בזכות הקורקובדו והקרנבל שיש בה, אז התוצר הלאומי של קרטחנה הוא זונות וסמים. כשהגענו לקרטחנה דיברנו עם יצור בשם גולן, שאחראי על רוב הדירות שם וכל הישראלים מכירים אותו. ממנו השכרנו דירה, ואני קיבלתי הלם שאין שם מים חמים. רק אז הובהר לי שגם בבתים פרטיים אין מים חמים במקלחת, כי זה מזג אויר קאריבי ואין שום צורך. אז היה קשה קצת להתרגל למקלחות קרות (זה של מטורפים!), אבל הסתדרנו. האוירה בעיר היתה מוזרה. יוצאים למועדון - כולן זונות. הולכים ברחוב - כולן זונות. אוכלים במסעדה - מלצריות. אבל חוץ מהן כולן זונות. אז זה קצת הוריד לי מהמקום.
אבל מהר מאוד יצאנו לאחד החופים היפים, אז נרגעתי קצת. פלאיה בלאנקה, חוף מדהים ביופיו, שאליו מגיעים בסירה של כשעה וחצי. דקלים, חול לבן, ומים כחולים מאוד. החוף היה באי שנקרא בארו. להבנתי, היינו נורא קרובים לאיים שעליהם צולמה הישרדות הנוכחית, שאותה לא זכיתי לראות באותו זמן. בלילה נשארנו לישון שם, על ערסלים, בלי חשמל. הכרנו שם את טוני, אדם ללא מיתרי קול, ואישתו, שמהם השכרנו את הערסלים ואצלהם קנינו אוכל. היתה חוויה כיפית.. חבל שהיה לנו קצת מחסור בכסף כי מישהו שיקר לי ואמר לי שיש שם כספומט על האי... בקושי פנס יש להם. בדרך חזרה בסירה הקאתי את נשמתי, כרגיל בסירות שזזות יותר מידי, ומקרטחנה המשכנו לסנטה מרתה וטגנגה.
טגנגה זה כפר דייגים קטן שאפשר לדוג ולצלול בחוף שלו, וסנטה מרתה זו עיר גדולה שקרובה לטגנגה. בכפר הזה ישנו, והיינו שם כ-3 שבועות כמעט במצטבר. יש שם אוירה מיוחדת ברחובות, אוירה של כיף ובית. נורא התחברנו עם לואיס, בחור שעבד
אצלינו בהוסטל, ובכלל עם עוד כמה מקומיים. כשהיינו הולכים ברחוב היינו אומרים שלום כל הזמן לאנשים שהכרנו. סה"כ אין שם הרבה מה לעשות, אבל יש פגישה אחת חשובה ביום, בערך ב 18:00 כל ערב. לא, לא ישיבת עדכון תקציב. שקיעה. כל היום נבנה לקראת שעת השקיעה, בחירת לוקיישן, דיבור על המוזיקה שתתנגן בזמן השקיעה, מה נשתה וכו' וכו'. זה אולי נשמע שיטחי או לא חשוב, אבל כשזו הפגישה החשובה של היום, רצינו שתמיד היא תעבור חלק ובהצלחה. ואכן, רוב השקיעות היו מוצלחות.
מטגנגה יש סירה (מפחידה מאוד) של שעה וחצי לפארק טיירונה. זה פארק קטנטן (בגודל ישראל) שיש בו כ-40 חופים. הגענו לשם, והכל היה יותר יפה מהתמונות... חוף מיוחד עם סלעים מטורפים, שוב - ערסלים/אוהלים, ואוירה מנצחת. נשארנו שם שני לילות, פעם בערסלים ופעם באוהל. הכרנו שם גם חבר'ה מצחיקים, שאח"כ פגשנו גם בטגנגה (אחרי שחזרנו). בקיצור, אם היה עוד זמן ועוד כסף, היינו נשארים שם עוד כמה ימים בכיף. אחרי טיירונה, חזרנו לטגנגה, היינו שם עוד כמה ימים, וסגרנו דיל לסן אנדרס.
סן אנדרס זה עירפול חושים. אי מטורף עם מלונות משוגעים של הכל כלול, חופים קאריביים והרבה פינוקים. מצאנו דיל לא רע, שגם חסך לנו תשלום על טיסה חזרה לבוגוטה וגם נתן לנו לילה חינם. בסן אנדרס יש רשת גדולה של מלונות שנקראת דה-קמרון. יש שם שישה מלונות, וברגע שאנחנו מתאכסנים במלון אחד, יש לנו גישה לכל האוכל והמתקנים בכל המלונות. משמע אנחנו יכולים רק לישון במלון שלנו, ולהסתובב עם הקטנוע שהשכרנו כל היום בין המסעדות והבריכות במלונות האחרים. מן הסתם האי יותר יקר משאר קולומביה, אבל זה היה פינוק מיוחד לסוף טיול...
היינו שם גם באיים יותר קטנים, שיוצאים אליהם מסן אנדרס. האי הראשון - אקווריום - כשמו כן הוא. כשמישהו עומד במים
רואים את כל הגוף שלו מקילומטר, מרוב שהמים שם שקופים. עשינו שם שנורקלים, ראינו דגים זוהרים, ועברנו לאי השני - ג'וני קיי, על שמו יש פאב בת"א. האי גם מדהים ביופיו, עם חוף כזה שרצינו שהסירה תשכח אותנו שם כמה ימים.
בלית ברירה, אחרי ארבעה לילות, עלינו על טיסה חזרה לבוגוטה, משם רן המשיך הביתה ואני לניו-יורק ווגאס בפעם השניה, לפגוש את יוסי.
פה תם ונשלם הטיול בדרום אמריקה, לפחות לפעם הזו, וכמה טוב שהוא נגמר במדינה שמסתבר שהכי אהבתי.

אור התוף

אני עושה פה רשומה של השלמות ברזיל בזריז, כי עוד מעט רן מגיע והוא בטח לא ירשה לי אינטרנט יותר, אני מכיר את המחלה שלו... אז הנה.
לפני הקרנבל באורו פרטו עוד הספקתי להיות במשחק כדורגל במרקאנה. זה אצטדיון ענק של 80 אלף איש בריו. הלכנו למשחק של פלמנגו נגד בוטפוגו, אם זה אומר למישהו משהו... האמת - לא עף לי הפוני. היו אוהדים, היו שירים, אבל לדעתי בלומפילד יותר טוב.

כמו שאתם רואים, נזכרתי שיש לי מצלמה בפלאפון (שטרם נגנב), אז התחלתי לצלם קצת...
היה משחק די שכונה, למרות שבאחד על אחד... אין על הברזילאים. הכדור דבוק לרגל. במחצית היה לנו מופע - אחד הטובים שראיתי.. זקן בן 100 מקפיץ כדור רגל-רגל והולך את כל המגרש. נראה כאילו הדבר היחיד שיכול לעצור אותו זה התקף לב (חמסה חמסה טפו טפו טפו):

אחרי ריו המשכנו לפראצ'י, עיירת חוף ליד ריו (מושגים של "ליד" משתנים ביבשת הזו, דרך אגב). ישנו שם בהוסטל של 90 אחוז אנגלים, לא יודע למה, אבל זה היה המצב. אפילו רוב הצוות היה מאנגליה. בעיירה הזו גיליתי מה אפשר לעשות עם תופים מסוגים שונים שמנגנים בו זמנית. שמעתי מזמן על הקטע עם התופים בברזיל, אבל אף פעם לא הבנתי מה הקטע. עכשיו ראיתי מה הם יוצרים שם בלייב, וראיתי את האור. אי אפשר לעמוד לידם בלי לזוז.
היה "מנהיג", שעמד באמצע ונתן קצת קצב, ומסביבו עמדו נגנים עם תופים מסוגים שונים - תופים דומים לשלו, יותר קטנים, תופי בס ענקיים, תופים קטנים שמחזיקים ביד ועוד כל מיני רשרשנים. בקיצור, כל כמה שניות, המנהיג מסמן להם כל מיני מעברים, והם עושים ממש מוזיקה מהתופים... כל אחד יודע בדיוק מתי לתת, ונוצר מקצב שמח כזה. זה עושה המון המון רעש, אבל זה לא הפריע לאישה בת 80 לרקוד באמצע המעגל. לדעתי היא פשוט הורידה את מכשיר השמיעה ואז זה היה לה ווליום רגיל. עמדו הרבה אנשים מסביב, אבל רק עוד זקן ברזילאי שעבר שם במקרה עם סל קניות עצר את סדר היום שלו כדי לתת ריקוד שעד עכשיו אני מצטער שלא היתה עליי מצלמה באותו רגע.
אח"כ המשכנו לאורו פרטו לקרנבל. אורו פרטו היא 6-7 שעות מריו (קרוב) והיא 1000 מטר מעל הים (ריו 3 מטר) ולכן יותר קר שם. כשהגענו להוסטל שמנו לב שגם העיר בנויה על הר. ההוסטל שלנו היה בראש ההר, וכל הבלאגן של הקרנבל היה למטה. הבנו מהר מאוד כמה זה קשה לעלות חזרה, ולכן לא יצאנו יותר מפעם-פעמיים ביום.
אני גם ציפיתי מהקרנבל ליותר... היו המון ברזילאים שיכורים ברחוב, הרבה תלבושות מצחיקות, קצת תהלוכות, קצת תופים (מטורפים!), אבל סה"כ זו עיר יחסית קטנה וזה לא קרנבל בריו או סלבדור... תפס אותנו גם גשם כמה ימים ולא בדיוק יכולנו להסתובב, אני גם ממש נהייתי חולה בסוף (עד עכשיו בעצם). יצא לנו לראות תהלוכה של קבוצה ענקית של סוג של דתיים שמאמינים בישו. היה שם מישהו שדיבר אנגלית, והוא הסביר לנו שהם מנסים להחדיר שהקרנבל זה לא רק סמים וסקס, אלא גם דברים טובים כמו דת יכולים להתקיים שם. הם עשו ממש שמח עם תופים ושירים, וכל 10 דקות כרעו ברך לתפילה משותפת לטובת כל המשתתפים בקרנבל. הבחור התפלל גם בשבילי ובשביל מורן, והיה נחמד. אח"כ ראיינו אותי לטלויזיה המקומית שם, ואני נתתי נאום קצר שהיה עושה את אבא גאה. ויותר מאוחר שיחזרתי את הנאום כשראיינו אותי לרדיו, שוב במקרה. אני לא יודע מי הדליף לתקשורת שאני בעיר, אבל זרמתי עם הקטע.
ביום האחרון של הקרנבל הכרנו במקרה ישראלי שגר שם חצי שנה, והוא לקח אותנו למסיבה טובה שלא היינו מגיעים אליה בחיים לבד. ים אנשים, ים בחורות, והמוזיקה שהם אוהבים, שנקראת "פאנקי". זו מוזיקה בכלל לא רלוונטית. מה שרלוונטי זה איך רוקדים אותה. הבנות פשוט מזיזות את התחת בצורה לא אנושית... והאמת שגם הבנים. אם הייתי רוקד ככה בארץ, או שמאבטחים היו זורקים אותי מהמקום, או שהיו קוראים לאמבולנס מחשש להתקף כלשהו. אם לא הייתי חולה הייתי נשאר שם עד הבוקר.
אחרי הקרנבל חזרנו לריו ל-2 לילות. ביום אחד הספקתי לעשות סיור בפבלה בריו, שזו שכונת עוני. יש כ-1000 שכונות עוני כאלה, וזו היא הגדולה ביותר (כ-200 אלף איש). הגענו לשם על אופנועים, שהנהגים הם תושבי הפבלה. מורן אמר לי אחרי זה שהנסיעה הזו היתה יותר מפחידה מדרך המוות בפרו. אני עוד נפלתי על נהג חולה נפש... כמעט אמרתי לו שיעצור ויוריד אותי. הפבלה לא נראית בדיוק כמו שדמיינתי, אבל עדיין גרוע. מבוך שלם על צלע הר, כבלים של טלויזיה, טלפון וחשמל בגובה הראש ובאמצע הרחוב, ביוב חשוף... לא להיט. בתחילת הסיור המדריך הסביר שיש תעשיית סמים גדולה בפבלות, ולפעמים המשטרה נכנסת לשם עם הרבה כוח, יש יריות, הרוגים וכו'. אז אם אנחנו רואים בנאדם עם ווקי טוקי או עם מכונת ירייה, לא לצלם בבקשה. מזל שלא הבאתי מצלמה..
ראינו שם גם מעון של ילדים שכולו מתקציב העירייה, ושם מתנדבים אנשים גם מכל העולם. ראינו כמה בחורות מקנדה שממש גרות בפבלה שבועיים כבר ומתנדבות במעון הזה. חשבתי לעצמי שאם לא היתה לי טיסה לקולומביה כבר, הייתי אולי עושה את זה גם. הפתעתי את עצמי לטובה עם המחשבה הזו. אח"כ עברנו ליד כמה חבר'ה שעישנו... זה מה שהם עושים כל היום - מעשנים, ובלילה יוצאים לגנוב. ככה יצא שהם ניסו למכור לנו משקפי מעצבים באמצע הפבלה. היתה שם גם גלריית אומנות, מדהימה לדעתי. רציתי לקנות משהו שם אבל חשבתי שהתמונה לא תשרוד עד הארץ. אני אולי עוד אזמין... מי שזה מעניין אותו: http://www.artfavela.com/
אחרי זה היינו במסיבה על אנייה עם המון תיירים, היתה מוזיקה טובה והיה ממש כיף. הכרנו עוד חבר'ה ישראלים, קפצנו למים, ואין הרבה מה לספר על המסיבה חוץ משהיה טוב.
לילה אחרי זה נסעתי לסאו-פאולו כדי לתפוס טיסה לקולומביה, והנני כאן. חודש קולומביה, שמתוכנן ע"י הילד שמגיע לטעום את קולומביה - לי אין מושג מה בתכנית.

יום קשה במשרד

אוף.. כמה אינטרנט היום... אני בריו ויורד גשם כבר יומיים רצוף... במקום להיות על החוף אני סתם מעביר את הזמן בקצת קניות, ועכשיו השלמת פערים בבלוג.
אז...
מהאיגוואסו בארגנטינה, לקחנו אוטובוס של 17-18 שעות לפלורינאפוליס בברזיל. יש שם כפר דייגים קטן ליד שנקרא באחה דה לגואה (בעצם כותבים את זה BARRA, אבל לברזילאים יש בעיה לפעמים עם ר'), ששם יש חופים יפים, ובד"כ משכירים שם דירה ולא הולכים להוסטל.
איך שהגענו לתחנה מרכזית, קפצו עלינו אנשים משכירי דירות, אבל אנחנו הגענו עצמאית לכפר ושם חיפשנו דירה לבד. כבר כשהגענו לשם, שמתי לב שכולם עם כפכפים וכמעט אין אנשים עם חולצות, והאוירה מצאה חן בעיניי. יותר מאוחר הבנתי, שאם למישהו יש איזשהו פריט לבוש על חלק הגוף העליון, הוא או תייר או אישה. גם כשיורד שם גשם, שום דבר לא משתנה, כי עדיין חם שם.אחד ממשכירי הדירות שם שדיבר אנגלית, אמר לי שהוא עובד כמה חודשים בשנה בארה"ב, כשזו לא העונה שם. הוא נשוי עם ילדים, אבל נוסע לשם לבד. אז כששאלתי אותו מה קורה עם אישתו בתקופה הזו, הוא הסביר לי קצת על המנטליות הברזילאית: "אישתי נשואה, אני רווק".
לקח לנו זמן, אבל מצאנו דירה ממש יפה - גדולה, מטבח, סלון, מרפסות... זה לא טריויאלי שם במחיר שקיבלנו. שם זו היתה הפעם הראשונה שטעמתי אסאי. זה פרי טרופי, שטוחנים אותו לעיסה אדומה כזו, ואוכלים אותו עם בננה וגרנולה בד"כ.. ט-ע-י-ם!יצאנו לחוף, החוף הראשון שהיינו בו היה הקרוב אלינו לדירה - נחמד אבל סתם. יום אחרי זה הגענו למולי ביץ'. זה חוף ידוע של גולשים, שסוגדים לאל הגלישה שפיסלו מוצב בכניסה לחוף:

סתם, לא באמת אל הגלישה, אבל פסל הזוי שמראה כמה חשיבות יש לגלישה שם.
בכל אופן, נכנסנו למים לתפוס קצת גלים (עם הגוף, כי אין לנו מושג איך להשתמש בקרש הצף הזה). אני חושב שזאת הפעם הראשונה שבאמת פחדתי מהים. אני ואורטל נכנסנו משהו כמו 100 מטר לים, הים עדיין הגיע לי למותניים בערך, אולי קצת פחות. פתאום בא גל, לכאורה גל תמים. קצת גבוה - אבל גם אני.. לא חשדתי בו. מה אני, חשדניסט? אמרתי יאללה, בוא נתפוס גל. הכנתי את הגוף, ועליתי על הגל. ברגע שהוא "התנפץ" ואני בתוך הקצף, הרגשתי שאני בחלל החיצון. הגל זרק אותי כמו כמו שקלי זרקה את ברנדון בשביל ג'ייק. מהר, חזק ובלי סנטימנטים. הדבר הבא שאני זוכר זה ששכבתי על הלונג עם דופק 240 במשך חצי שעה, ועוד אחרי 4 ליטר מי-מלח שנכנסו לי לריאות. איזה ים מטורף...
סיימנו את החוויה המתקנת עם הים ובכלל במקום הזה, והמשכנו לאי הדבש, שזה אי ליד עיר גדולה שנקראת קוריצ'יבה. בדרך לשם העברנו לילה במקום הזוי שנקרא פרנאגואה, שאין הרבה מה לספר עליו, סתם מקום שנראה כמו עיירת רפאים. משם לקחנו מעבורת לאי. הגענו לאי, מצאנו הוסטל, וירדנו לחוף. החוף שם היה מאכזב קצת, כי החול שם הוא לא חול לבן, אלא ממש כמו ריצפת בטון. מוזר משהו. היה שם מגרש עם שערים קטנים, אז יום אחרי זה שיחקנו קצת כדורגל עם כמה ישראלים שהכרנו. אין הרבה מה לספר על המשחק, חוץ מזה שנתתי גול מדהים אחרי השחלה בין הרגליים לבלם שלהם. לא היה הרבה קהל, והציון שלי למחרת בעיתון היה 7.
המנטליות על האי אפילו יותר רגועה מבפלורינאפוליס... נראה כאילו הבעיה הכי גדולה שלהם שם זה איזה זוג כפכפים ללבוש היום. יום אחד, למשל, הלכנו לחוף, ואנחנו רואים את בעל ההוסטל שלנו (שהוא נשוי עם ילדים) חוזר משם עם גלשן ופנים כעוסות, ומסמן לנו עם האגודל למטה. יום קשה במשרד - לא היו גלים.
או שפעם אחת אני וצלניק הלכנו למסעדה לקנות פיצה, וביקשנו לקחת איתנו. עכשיו בגלל שהאי קטן, ואין דבר כזה "משלוח" (כי מי שרוצה לאכול פשוט מגיע למקום), לא היה להם איך לתת לנו את הפיצה. התפתח שם דיון של בעל המקום והמלצרים מה לעשות, פתאום ההיא מהקופה ראתה שיש סצנה, גם באה לעזור.. לא היה להם מקרה כזה מאז שפתחו את המקום. אני בטוח שבעל המקום חזר הביתה ואמר לאישתו: "אל תשאלי מה היה לי בעבודה היום..."
ערב אחד ישבנו בפאב, ומישהו הופיע עם גיטרה. היינו קצת שיכורים, והחבר'ה פה יודעים שאני יודע לנגן... מפה לשם שכנעו אותי לעלות להופיע (הם הצליחו רק כי הייתי שיכור). הם שאלו את המלצר אם אפשר, המלצר שאל את הבחור שניגן, והוא להפתעתי אמר כן. התחלתי לשחזר את האקורדים לשיר היחיד שזכרתי במצבי (WILD THING), ועליתי להופיע בפעם הראשונה מול קהל. הלך טוב, קיבלתי מחיאות כפיים, וחבל שלא היתה מצלמה לתעד...
מהאי הזה, אני יצאתי לריו לבד, כי היתה לי פגישה בשגרירות ארה"ב, בנסיון נואש להוציא מחדש את הויזה לארה"ב (שגם נגנבה עם התיק). האמריקאים הקשים האלה... אפילו כשהראיתי להם צילום של הויזה שנגנבה בשגרירות בבואנוס, וביקשתי שיחדשו לי, הם אמרו לי שאני צריך לעשות את כל התהליך מחדש. אז עשיתי, ולשם נסעתי.ב-3 ימים הראשונים שלי פה, התעסקתי בסידורים לפגישה (תמונות, תשלומים, מסמכים...) ובסוף להפתעתי אישרו לי... ועכשיו אני יכול לחזור דרך ארה"ב כמו בנאדם.
אני ישן פה בשכונת קופקבנה, שבה יש את החוף הכי מפורסם בעולם (למתקשים: חוף קופקבנה). הייתי בחוף, גם פה הים סוחף (לא באותה רמה כמו במולי ביץ') אבל נורא נורא מלוכלך... לא ברור למה. שקיות, פירות, ירקות במים... איכס. ראיתי גם משחק פוצ'יבולי מטורף על החוף... זה משחק שכמה חבר'ה עומדים במעגל ומשחקים עם כדורגל באויר, כל אחד בנגיעה, כדור לא נוגע בריצפה. זה היה מדהים, כי הם היו ברמה. יותר מזה - פתאום הגיעה אישה למעגל. לכאורה כוסית ברזילאית מצויה, בגד ים מינימלי - בחורה תמימה. לא חשדתי בה. למה? אמרנו, לא חשדניסט. אני אומר לכם, אם אברהם גרנט היה רואה אותה בעונה שלו באנגליה, הוא מחתים אותה בצ'לסי במקום דרוגבה. לא ברור, כנראה הם נולדים עם זה.
הספקתי גם להיות במסיבה עם להקה ברזילאית לייב, שניגנה מוזיקה ברזילאית בקצב סמבה... אנשים פה משוגעים על זה, והיה כיף לראות ולהיות שם. בייחוד את הבחורות שרוקדות סמבה.. אני כרגע בדירה פה עוד יומיים, לא יודע לאן אני ממשיך מפה, אבל בקרנבל אני באורו פרטו, עיר סטודנטים ליד ריו.
לסיום, תמונה שלי מהמסיבה (אני מאחורי זאת עם הכובע הצהוב):

התאוששות

או קיי... אז היה קשה, ועדיין אני מתעורר לפעמים באמצע הלילה מזיע, אבל השארתי את תקרית הגניבה מאחוריי והמשכתי הלאה.
מבואנוס עלינו לרוסריו. רוסריו זו מעין עיירת נופש, לרוב של ארגנטינאים וכמובן ישראלים (למרות שרוב הישראלים לא עוצרים שם). הגענו שם להוסטל ממש נחמד, שהיה מלא בחבר'ה ארגנטינאים מבואנוס שבאו לסופ"ש... אז התחברנו איתם, והיתה אוירה ממש כיפית בהוסטל. יצאנו ביחד, שתינו ביחד, היה תענוג.
שם החלטתי לחדש את הציוד שנגנב, וקניתי נגן MP3 חדש, שכינויו בחבר'ה הוא "זבל של דבר". לא רציתי להשקיע במשהו יקר מידי כי סביר להניח שגם את זה יגנבו לי מתישהו... אבל לפחות יש לי מוזיקה בנסיעות שזה הכי חשוב. היה שם מדרחוב יפה כזה עם המון חנויות, אז קניתי גם קצת בגדים ומשקפי שמש - כמובן גם יחסית זולות.
באחד הימים היינו בקניון שם, פתאום ראינו קולנוע, ובא לנו להכנס לסרט.. ראינו סרט של ג'ים קרי שנקרא "יס מן" (לא יודע אם יש אותו בארץ או איך הוא נקרא בעברית)... חוץ מזה שהיה מצחיק וטוב לטעמי, פתאום לצאת החוצה מהסרט לאיזו עיירה בדר' אמריקה ולא לפז'ו והביתה - היה קצת מוזר...
בקניון הזה גם קנינו כדורסל ומשאבה, כי מורן שיגע אותי שהוא רוצה לשחק כדורסל. אז הלכנו לפארק ושיחקנו עם מקומיים.. היה ממש כיף, למרות שנורא פחדתי על הקרסוליים - היה שם מחליק והייתי עם נעליים חצאיות. למרות זאת, בסוף היום קיבלתי DVD של השחקן המצטיין (מתנת אלקטרה) וחזרתי להוסטל להתחבר לאינפוזיה.
מרוסריו המשכנו לאיגוואסו. זהו שם של פארק שמשתרע על הגבול של ברזיל-ארגנטינה-פארגוואי, והייחוד שלו הוא מפלי מים. הגענו לשם ומצאנו הוסטל - שם משום מה כמעט לכל הוסטל יש בריכה ומזגן בחדרים - לא ברור למה, אבל תענוג. ביום הראשון בערב עשינו דוך לבריכה, ונרגענו מהנסיעה מרוסריו לשם (כ- 16 או 17 שעות).
אני חשבתי שלראות מפלי מים זו לא אטרקציה כזו גדולה.. לפארק יש שני צדדים - ברזילאי וארגנטינאי. ביום הראשון חצינו את הגבול והגענו לצד הברזילאי. ראינו הרבה מפלים, חלקם גדולים וחזקים, אבל שום דבר לא מרגש מידי לטעמי. ביום שאחרי זה סגרנו איזשהו דיל על פעילות "אקסטרים" בפארק, ותכננו לראות את הצד הארגנטינאי אחרי זה.
אז ב - 7 בבוקר קמנו להסעה של הפעילות, והיינו שוב עם עוד המון ארגנטינאים מבואנוס. הפעילות כוללת אומגות, סנפלינג מפלים, והליכה. אז הגענו לאומגות, שזה כמה מאות מטרים של אומגה מעל העצים, די גבוה אבל לא יותר מידי מרגש. אח"כ הלכנו קצת ברגל, והגענו ל"סנפלינג מפלים". אני בעקרון באתי בשביל זה, כי זה נשמע נחמד. למרות השם המפוצץ, מסתבר שזה איזה מפל נמוך עם זרם מים של מקלחת שאין בה זרם, והפעולה שעשינו לא כ"כ דומה לסנפלינג כמו לקשירה של בנאדם והורדה שלו בתוך המפל כמו מעלית. קצת התאכזבנו מהפעילות הממש-לא-אקסטרים שעשינו, ואני כבר חשבתי לוותר על לראות מפלים בצד הארגנטינאי... הייתי עייף והמפלים לא ריגשו אותי. אני שמח שבסוף לא ויתרתי.
הגענו לפארק מהצד הארגנטינאי, וכבר המפלים נראו גדולים יותר וחזקים יותר. היתה שם גם נקודת תצפית כזו ממש קרובה למפלים, שיוצאים ממנה רטובים לגמרי. אח"כ היתה לנו אטרקציה של סירת מנוע מהירה, שלוקחת האנשים ממש קרוב למפלים וממש לתוכם. נכנסנו לתוך מפלים ענקיים עם זרם חזק... קיבלנו פצצות לפנים מהמים והיה אדיר. כל הזמן עומד שם בנאדם ומצלם DVD כדי שאח"כ הוא ימכור אותו במחיר מוזר שעולה יותר מהאטרקציה עצמה (קנינו).
אחרי הסירה לקחנו רכבת בתוך הפארק לאטרקציה המרכזית של הפארק - "הגרון של השטן". השם היה מבטיח, אבל לא פיתחתי ציפיות (ראו "סנפלינג מפלים" למעלה). הגענו למקום הזה, דבר הזה, טירוף הזה, לא יודע איך לקרוא לזה. אסופה של מפלים ענקיים בעוצמה בלתי נתפסת בתוך מן קניון ענק, לא רואים את הקרקעית וכל הזמן עולה מהאזור קצף שנראה כמו עשן של מים באויר. פלוס קשת תמידית כמובן, כי יש שמש וזה ממש כמו גשם שעולה מהקרקעית. מדהים.
בכל מקרה, שם סיימנו את חווית האיגוואסו, והמשכנו לפלורינאפוליס בברזיל.... כל זאת ועוד בפרק הבא.
לסיום - תמונה מהסנפלינג מפלים:

מאר לי בפה

הגעתי לבואנוס איירס...

עיר מטורפת, גדולה, עם מלא דברים לעשות. רק שבשבוע שהייתי פה ראיתי מספר מצומצם מאוד של דברים: את החדר בהוסטל שלי, את פינת הרחוב של ההוסטל בשעות החשיכה בלבד, את הבפנים של הרבה מוניות, ומסיבות. ממש לא טיילתי בעיר, ולא ראיתי את 1001 הדברים שיש לראות ולעשות פה, אולי בגלל שאני מטייל עם אנשים שכבר היו פה... טוב, חוץ מצניחה חופשית, שעשינו. זה היה מטורף...
לא יודע איך שכנעו אותי לעשות את זה, אבל כששמתי את הריתמה הזו שמתחברת למדריך, הבנתי שכנראה זה קורה. לא חשתי פחד, כל מה שעבר לי בראש זה "בבקשה רק שהמצנח יפתח". כמעט ביטלתי הכל כשהצצתי למחסן וראיתי שילד בן 12 בשם אלחנדרו הוא ראש צוות קיפול מצנחים (והוא גם הצוות עצמו), אבל החלטתי ש-60% שהמצנח יפתח זה סיכוי סביר.
אני ומורן היינו ראשונים. המטוס המריא, וכשהגענו לגובה הרצוי, הצלם של מורן פשוט פתח את הדלת של המטוס, ויצא לעמוד על הכנף. המדריך של מורן דחף אותו אל מחוץ למטוס, ופתאום כולם נעלמו. עד שהבנתי לאן הם הלכו, הייתי באמצע נפילה חופשית לעבר הקרקע. השניה הראשונה, שנופלים מהמטוס ופתאום רואים את האדמה כמו בתצלום אוירי, הכי מפחידה - אבל היא עוברת תוך שניה... אחריה יש נפילה חופשית של 30 שניות בערך, שבה ניסיתי לעשות פוזות למצלמה אבל יצא לי רק פרצוף של פחד מהול בנסיונות לנשום סדיר. ואז צ'יפי (המדריך שלי) משך בחוט, ונפתח מצנח - בניגוד למה שחשבתי שיקרה - שיפתח תיק אוכל ויעופו סנדויצ'ים וסכו"ם מהתיק (אולי ראיתי יותר מידי סרטים מצויירים). ואז דאינו למטה כ - 7 דקות בסיבובים מדאיגים מאוד ומעוררי בחילה, ופשוט התרסקנו על הריצפה. היינו אמורים לנחות על הרגליים, כי צ'יפי אמור לנחות נחיתה רכה על הרגליים ואני אמור להרים רגליים באויר, אבל הוא הגיע לי בערך לפיטמה, ולא היה מצב. אח"כ ראינו את ה DVD והתמונות, היה מצחיק חבל על הזמן...
אבל לא חשוב - לא על זה באתי לכתוב היום.החלטנו לתת גיחה למאר דל פלטה (תרגום חופשי: ים הכסף), שזו מן עיירת נופש של הארגנטינאים, או כמו שקוראים לה פה - האילת של ארגנטינה.
איך שהגענו, ישר הבנו שזו עיירת נופש. כולם בלבוש מינימלי, שזופים, ויש שלט: "ים" (אז לא צריך לחפש שעה).
המסיבה הראשונה שיצאנו אליה פה היתה המסיבה הכי טובה שהייתי בה עד עכשיו ביבשת - מקום גדול עם כמה רחבות של מוזיקה שונה (אני כמובן התנחלתי באלקטרו), שתייה זולה והרבה אנשים. היה כיף.
בימים שאחרי זה הסתובבנו בעיר, שיחקנו משחקי וידאו, אכלנו, ישנו, וזה היה בערך סדר היום. גם הלכנו לים, שיחקנו כדורגל על החוף - אני שיחקתי בתפקיד הטבעי שלי (חלוץ מרכזי), וסיימתי מלך השערים של העונה הסדירה (שהיתה משחק אחד, כי כולם שפכו מנוע). אח"כ נרדמתי קצת על החוף וקיבלתי כוויות דרגה 3. תענוג.
ואז החלטתי שאני חוזר לבואנוס איירס, כי עוד לא ממש ראיתי את העיר, ומורן טל ואורטל קנו כרטיסים לרוסריו, שזו גם עיר עם חוף צפונית לבואנוס בדרך לברזיל.
אז בעוד אני בתחנה מרכזית במאר דל פלטה, כנראה שלתיק הקטן שלי היה ממש קשה לעזוב, והוא וכל הדברים שהיו בו החליטו להשתקע במקום ולהתפצל ממני. ככה יצא שהתיק עם הלפטופ שקניתי בניו יורק, המצלמה עם כל התמונות מהטיול עד עכשיו, ה MP3 עם כל המוזיקה, משקפי השמש, 250 דולר מזומן, ה DVD של הצניחה, ועוד כל מיני דברים קטנים ומעצבנים (למשל הסים קארד של הארץ עם כל הטלפונים שאי פעם היו לי), נשארו לנפוש שם בבית של גנב מקומי, ואני הייתי בדרכי לבואנוס, עם דמעה בעין שמאל (אני פשוט חוסך מכם את התיאורים של איש בשגעת רץ בתחנה מרכזית בצעקות "פורקה? פורקה?" ומחפש למי להרביץ).
התקשרתי לאורטל לספר לחבר'ה מה קרה, והם הפתיעו אותי ושינו את הכרטיס שלהם לבואנוס במקום לרוסריו כדי לעזור לי להשתקם פה... אחרי הכל התיק הקטן זה החיים של כל מטייל.. חבל שכל גנב יודע את זה.
בינתיים הוצאתי דרכון חדש, ואני מנסה להוציא ויזה חדשה לארה"ב - משימה שלפי הקונסול של ישראל פה - כמעט בלתי אפשרית. אני מאמין שאני אחכה בבואנוס עד שאני אמצה את האופציה לחדש את הויזה, ורק אז אני אחליט מה אני עושה הלאה...
בגלל זה לצערי לא תזכו לראות איך צנחתי (אבל יש לי עדים, למי שלא מאמין), וגם כנראה לא יהיו תמונות פה בזמן הקרוב... אז הפעם לסיום שיר אופטימי:

יהיה בסדר
אביבה אבידן
מילים: אבי מוסקוביץ'
לחן: אבי מוסקוביץ'

הדוור הביא היום צו למילואים
ומהמפעל שלחו צו של פיטורים
והבנק שולח לי הודעה שלישית
כל הצ'קים כבר חזרו פעם רביעית

שוב אני במצב קשה
אבל בסוף אני יודעת ש...

יהיה בסדר
יהיה בסדר
גם אם עכשיו זה קצת כואב
יהיה בסדר
יהיה בסדר
אם לא ניקח הכל ללב

בעלי השאיר אותי עם הילדות
ואותי עזב לבד עם כל הצרות
הוא יזכור אותי לעד ואת הבנות
כי מיד השארתי לו תביעה למזונות

כאן אצלנו בשכונה כל היום בונים
מול בניין העירייה עיר של אוהלים
ומיד תפסתי לי שם פינה קטנה
כי אתמול הם העלו את שכר הדירה

יהיה בסדר...

קרטרה אורטל

הגיע הזמן שאני אכתוב קצת על הטיול בדרום ארגנטינה וצ'ילה... אני כבר שבוע בבואנוס איירס, אבל לא מצאתי זמן... לו"ז מסיבות צפוף בעיר.
בקיצור....
אני ומורן (כפול 2) חיפשנו עוד שני חבר'ה להשכיר איתם רכב ולטייל בדרום. מורן הבת הכירה שני בנים, טל ואורטל (אין צורך לקרוא שוב, אלה שני בנים), בהוסטל שלה ועשתה שידוך.
אחרי ערב אחד שישבנו בחדר שלהם ודיברנו קצת, החלטנו שהכל טוב ויפה ואנחנו יוצאים לטיול. אז השכרנו טויוטה (בספרדית: טוחוטה) היילקס חדשה ל-10 ימים, קנינו אוהלים, שק"שים, וציוד בישול, נסגרנו על מסלול פלוס מינוס, ויצאנו לדרך.
מורן, מורן, טל ואורטל. נשמע כאילו עשיתי את המסלול עם 4 כוסיות, חבל שרק מורן אחת היתה בחורה (אבל כשבחורה מטיילת 10 ימים עם 4 בנים, היא תתחיל לגרבץ ולתקוע נאדים בשלב מסוים. למרות שבת.ז. וגם נראה לי שביולוגית - בחורה).
אני ונלסון (השם שנתנו לאוטו, על שם מי שהשכיר לנו אותו. כן, זה טיפשי, אבל זה התלבש יפה):


האלכוהול בבואנוס מחק לי הרבה תאים במוח, אז אני כבר לא כ"כ זוכר את כל הדברים שהיו במסע הזה, אבל אני אנסה...
ביום הראשון חצינו את הגבול מארגנטינה לצ'ילה. יש שם עיירת גבול בשם פוטלפו, שיש בה ראפטינג מטורף שלא היה לנו זמן לעשות, וגם לא כולם רצו.
בלילה עשינו קמפינג. פתחנו אוהלים, בישלנו, היה ממש תענוג. כמעט בכל אתר קמפינג יש מנגל מסודר ומקלחות עם מים חמים. באוהלים לידינו ישנו אבא ובן, שביום אחרי זה נכיר אותם.
ביום הבא פגשנו את האבא והבן באיזה מעבר גבול או נקודת ביקורת, ומסתבר שזה טיול בר מצווה והם ישראלים - ארגנטינאים. האבא, הוגו, והבן ניר. הם היו ממש אחלה, דיברנו קצת, והמשכנו את הנסיעה יחד בשתי מכוניות. יש לציין, שלאורך כל הדרך עצרנו את האוטו בלי סוף לתמונות. כל הנופים שם גלויות.
בלילה הגענו לעוד אתר קמפינג, לא לפני שהוגו קנה בשר מובחר ואנחנו את כל השאר, כדי לעשות ארוחה. הגענו לאתר והרמנו שם ארוחה + מסיבה... לא שמתי לב שזה היה יום ההולדת שלי (כי הייתי שיכור), אבל יצא טוב. הוגו הוא ממש במקרה סמנכ"ל ב- RADWARE, חברת הייטק של 1,300 איש בארץ, והיה טוב לראות אותו שיכור כמונו ורוקד כמו מטורף. מזל שהיה שם מבוגר אחראי (הבן שלו) כדי שייקח אותו למקלחת להתאוששות.
תמונות מהמסיבה (בחסות אתר "לילה"):


הוגו מרביץ תורה במאמינים:


ביום שאחרי, המשכנו לקרחון התלוי. אין הרבה מה להגיד עליו, חוץ מזה שהוא קרחון והוא תלוי בין שני הרים.


אחרי האטרקציה הזו המשכנו למעיינות חמים. הגעתי למסקנה שאני אוהב מעיינות חמים...


בדרך ירד הרבה גשם, ולהוגו היה ג'יפ סגור אז הוא לקח לנו את התיקים. בלעדיו היינו חצי אבודים... גם בניווטים. הוא היה האבא שלנו ליומיים. ישנו בלילה בהוסטל, ובבוקר הוגו והבן שלו נסעו יותר מוקדם, כי אנחנו חזירי שינה ולא רצינו לקום מוקדם מידי. המשכנו לאטרקציה שנקראת מערות השיש, שזה בעצם לקחת סירה לתוך סלעים גדולים שנוצרו בהם מערות טבעיות.
מימין - שיש. משמאל - שיש. ים שיש:


אני, מראה לכולם איפה יש שיש:


היה יום סגריר (והקבוצה הפסידה), אבל אני החלטתי שאני רוצה להרגיש מה זה להיות טרמפיסט. אז התמגנתי בהרבה מאוד שכבות ביגוד, ועברתי לארגז של הטויוטה, עם עוד שני טרמפיסטים שאספנו בדרך.
להלן רשמים מהחוויה (שימו לב לדגל על נלסון... פטריוטי ואמיץ):


עשינו זמן טוב בנהיגה (כי אורטל נוהג כמו משוגע - דרך אגב, בגלל זה הטמעתי את השם קרטרה אורטל במקום קרטרה אוסטרל), אז היה לנו זמן להגיע לאל-צ'לטן, שם חשבנו לראות את הפיץ רוי, שזה עוד סוג של קרחון. כשהגענו הבנו שאין לנו זמן לזה, אז ראינו קרחון ולגונה אחרים, בשם סרו טורה. לא התלהבנו ממש, והמשכנו לאל קלאפטה, שם יש עוד(!) קרחון, אבל קרחון מתנפץ.
בניגוד לקרחון התלוי, יש הרבה הרבה מה להגיד על הקרחון הזה מאשר שהוא קרחון והוא מתנפץ. זה פשוט קרחון ענק, נראה כמו משהו חייזרי שנפל פה ולא יודעים מה לעשות איתו. כל כמה דקות חלקים ממנו מתנפצים למים. צריך מזל לראות את זה קורה, והרבה מזל לראות חתיכה ממש גדולה נופלת למים. שם היינו בתצפית ועשינו שיט בסירה לאורך הקרחון. היה קצת באסה כי ירד הרבה גשם, אבל הדבר הזה פשוט מטורף:


משם המשכנו לפורטו נאטאלס, שם יש פארק לאומי בשם טורס דל פיינה (בתרגום חופשי: הטורס של הפיינה. תכלס אין לי מושג). בפארק יש טרק של כמה ימים, שרואים בו הרבה מאוד דברים, כולל טורוסים, שהם עמודי גרניט גדולים. מאחר והיה לנו אוטו ומעט זמן (ליתר דיוק - יום לבזבז שם), לא עשינו את הטרק, אלא ראינו את הטורוסים מתצפית שמגיעים אליה עם האוטו. היה ממש מזג אויר גרוע, וגם התצפית לא היתה קרובה, אז ראינו נוף מטושטש והסבירו לנו שאלה הטורוסים.
לא שזה היה חשוב לנו, פשוט פתחנו את הרמקולים ועשינו מסיבה + שוקו ולחמניה + קריאות של ג'ימלייה ג'ים לעבר הנוף. עשינו שם כמה קטעי וידאו מהמצחיקים שנראו, אך מפאת גודלם נבצר ממני להעלותם ליוטיוב (ותודה לאבשלום קור שעזר לי עם המשפט האחרון).
אחרי הלילה בפורטו נאטאלס, נסענו ביום אחד לאל בולסון כדי שיהיה לנו יום שלם להירגע בחווה (שזה מתקן מדהים של ישראלים שיש בו שקשוקה וחומוס). נסענו מ - 12 בצהריים, עד בערך 5-6 בבוקר, 1500 ק"מ ביום אחד. טירוף אבל חוויה.
ואחרי יום ולילה בחווה, החזרנו את האוטו בברילוצ'ה, ונסענו באוטובוס של 21 שעות לבואנוס איירס.... והנה אני פה.
בקרוב חוויות מהעיר.
לסיום, סרטון דוקומנטרי:


זה האלבום של כל הטיול: http://www.facebook.com/album.php?aid=76446&id=750134408