מאר לי בפה

הגעתי לבואנוס איירס...

עיר מטורפת, גדולה, עם מלא דברים לעשות. רק שבשבוע שהייתי פה ראיתי מספר מצומצם מאוד של דברים: את החדר בהוסטל שלי, את פינת הרחוב של ההוסטל בשעות החשיכה בלבד, את הבפנים של הרבה מוניות, ומסיבות. ממש לא טיילתי בעיר, ולא ראיתי את 1001 הדברים שיש לראות ולעשות פה, אולי בגלל שאני מטייל עם אנשים שכבר היו פה... טוב, חוץ מצניחה חופשית, שעשינו. זה היה מטורף...
לא יודע איך שכנעו אותי לעשות את זה, אבל כששמתי את הריתמה הזו שמתחברת למדריך, הבנתי שכנראה זה קורה. לא חשתי פחד, כל מה שעבר לי בראש זה "בבקשה רק שהמצנח יפתח". כמעט ביטלתי הכל כשהצצתי למחסן וראיתי שילד בן 12 בשם אלחנדרו הוא ראש צוות קיפול מצנחים (והוא גם הצוות עצמו), אבל החלטתי ש-60% שהמצנח יפתח זה סיכוי סביר.
אני ומורן היינו ראשונים. המטוס המריא, וכשהגענו לגובה הרצוי, הצלם של מורן פשוט פתח את הדלת של המטוס, ויצא לעמוד על הכנף. המדריך של מורן דחף אותו אל מחוץ למטוס, ופתאום כולם נעלמו. עד שהבנתי לאן הם הלכו, הייתי באמצע נפילה חופשית לעבר הקרקע. השניה הראשונה, שנופלים מהמטוס ופתאום רואים את האדמה כמו בתצלום אוירי, הכי מפחידה - אבל היא עוברת תוך שניה... אחריה יש נפילה חופשית של 30 שניות בערך, שבה ניסיתי לעשות פוזות למצלמה אבל יצא לי רק פרצוף של פחד מהול בנסיונות לנשום סדיר. ואז צ'יפי (המדריך שלי) משך בחוט, ונפתח מצנח - בניגוד למה שחשבתי שיקרה - שיפתח תיק אוכל ויעופו סנדויצ'ים וסכו"ם מהתיק (אולי ראיתי יותר מידי סרטים מצויירים). ואז דאינו למטה כ - 7 דקות בסיבובים מדאיגים מאוד ומעוררי בחילה, ופשוט התרסקנו על הריצפה. היינו אמורים לנחות על הרגליים, כי צ'יפי אמור לנחות נחיתה רכה על הרגליים ואני אמור להרים רגליים באויר, אבל הוא הגיע לי בערך לפיטמה, ולא היה מצב. אח"כ ראינו את ה DVD והתמונות, היה מצחיק חבל על הזמן...
אבל לא חשוב - לא על זה באתי לכתוב היום.החלטנו לתת גיחה למאר דל פלטה (תרגום חופשי: ים הכסף), שזו מן עיירת נופש של הארגנטינאים, או כמו שקוראים לה פה - האילת של ארגנטינה.
איך שהגענו, ישר הבנו שזו עיירת נופש. כולם בלבוש מינימלי, שזופים, ויש שלט: "ים" (אז לא צריך לחפש שעה).
המסיבה הראשונה שיצאנו אליה פה היתה המסיבה הכי טובה שהייתי בה עד עכשיו ביבשת - מקום גדול עם כמה רחבות של מוזיקה שונה (אני כמובן התנחלתי באלקטרו), שתייה זולה והרבה אנשים. היה כיף.
בימים שאחרי זה הסתובבנו בעיר, שיחקנו משחקי וידאו, אכלנו, ישנו, וזה היה בערך סדר היום. גם הלכנו לים, שיחקנו כדורגל על החוף - אני שיחקתי בתפקיד הטבעי שלי (חלוץ מרכזי), וסיימתי מלך השערים של העונה הסדירה (שהיתה משחק אחד, כי כולם שפכו מנוע). אח"כ נרדמתי קצת על החוף וקיבלתי כוויות דרגה 3. תענוג.
ואז החלטתי שאני חוזר לבואנוס איירס, כי עוד לא ממש ראיתי את העיר, ומורן טל ואורטל קנו כרטיסים לרוסריו, שזו גם עיר עם חוף צפונית לבואנוס בדרך לברזיל.
אז בעוד אני בתחנה מרכזית במאר דל פלטה, כנראה שלתיק הקטן שלי היה ממש קשה לעזוב, והוא וכל הדברים שהיו בו החליטו להשתקע במקום ולהתפצל ממני. ככה יצא שהתיק עם הלפטופ שקניתי בניו יורק, המצלמה עם כל התמונות מהטיול עד עכשיו, ה MP3 עם כל המוזיקה, משקפי השמש, 250 דולר מזומן, ה DVD של הצניחה, ועוד כל מיני דברים קטנים ומעצבנים (למשל הסים קארד של הארץ עם כל הטלפונים שאי פעם היו לי), נשארו לנפוש שם בבית של גנב מקומי, ואני הייתי בדרכי לבואנוס, עם דמעה בעין שמאל (אני פשוט חוסך מכם את התיאורים של איש בשגעת רץ בתחנה מרכזית בצעקות "פורקה? פורקה?" ומחפש למי להרביץ).
התקשרתי לאורטל לספר לחבר'ה מה קרה, והם הפתיעו אותי ושינו את הכרטיס שלהם לבואנוס במקום לרוסריו כדי לעזור לי להשתקם פה... אחרי הכל התיק הקטן זה החיים של כל מטייל.. חבל שכל גנב יודע את זה.
בינתיים הוצאתי דרכון חדש, ואני מנסה להוציא ויזה חדשה לארה"ב - משימה שלפי הקונסול של ישראל פה - כמעט בלתי אפשרית. אני מאמין שאני אחכה בבואנוס עד שאני אמצה את האופציה לחדש את הויזה, ורק אז אני אחליט מה אני עושה הלאה...
בגלל זה לצערי לא תזכו לראות איך צנחתי (אבל יש לי עדים, למי שלא מאמין), וגם כנראה לא יהיו תמונות פה בזמן הקרוב... אז הפעם לסיום שיר אופטימי:

יהיה בסדר
אביבה אבידן
מילים: אבי מוסקוביץ'
לחן: אבי מוסקוביץ'

הדוור הביא היום צו למילואים
ומהמפעל שלחו צו של פיטורים
והבנק שולח לי הודעה שלישית
כל הצ'קים כבר חזרו פעם רביעית

שוב אני במצב קשה
אבל בסוף אני יודעת ש...

יהיה בסדר
יהיה בסדר
גם אם עכשיו זה קצת כואב
יהיה בסדר
יהיה בסדר
אם לא ניקח הכל ללב

בעלי השאיר אותי עם הילדות
ואותי עזב לבד עם כל הצרות
הוא יזכור אותי לעד ואת הבנות
כי מיד השארתי לו תביעה למזונות

כאן אצלנו בשכונה כל היום בונים
מול בניין העירייה עיר של אוהלים
ומיד תפסתי לי שם פינה קטנה
כי אתמול הם העלו את שכר הדירה

יהיה בסדר...

קרטרה אורטל

הגיע הזמן שאני אכתוב קצת על הטיול בדרום ארגנטינה וצ'ילה... אני כבר שבוע בבואנוס איירס, אבל לא מצאתי זמן... לו"ז מסיבות צפוף בעיר.
בקיצור....
אני ומורן (כפול 2) חיפשנו עוד שני חבר'ה להשכיר איתם רכב ולטייל בדרום. מורן הבת הכירה שני בנים, טל ואורטל (אין צורך לקרוא שוב, אלה שני בנים), בהוסטל שלה ועשתה שידוך.
אחרי ערב אחד שישבנו בחדר שלהם ודיברנו קצת, החלטנו שהכל טוב ויפה ואנחנו יוצאים לטיול. אז השכרנו טויוטה (בספרדית: טוחוטה) היילקס חדשה ל-10 ימים, קנינו אוהלים, שק"שים, וציוד בישול, נסגרנו על מסלול פלוס מינוס, ויצאנו לדרך.
מורן, מורן, טל ואורטל. נשמע כאילו עשיתי את המסלול עם 4 כוסיות, חבל שרק מורן אחת היתה בחורה (אבל כשבחורה מטיילת 10 ימים עם 4 בנים, היא תתחיל לגרבץ ולתקוע נאדים בשלב מסוים. למרות שבת.ז. וגם נראה לי שביולוגית - בחורה).
אני ונלסון (השם שנתנו לאוטו, על שם מי שהשכיר לנו אותו. כן, זה טיפשי, אבל זה התלבש יפה):


האלכוהול בבואנוס מחק לי הרבה תאים במוח, אז אני כבר לא כ"כ זוכר את כל הדברים שהיו במסע הזה, אבל אני אנסה...
ביום הראשון חצינו את הגבול מארגנטינה לצ'ילה. יש שם עיירת גבול בשם פוטלפו, שיש בה ראפטינג מטורף שלא היה לנו זמן לעשות, וגם לא כולם רצו.
בלילה עשינו קמפינג. פתחנו אוהלים, בישלנו, היה ממש תענוג. כמעט בכל אתר קמפינג יש מנגל מסודר ומקלחות עם מים חמים. באוהלים לידינו ישנו אבא ובן, שביום אחרי זה נכיר אותם.
ביום הבא פגשנו את האבא והבן באיזה מעבר גבול או נקודת ביקורת, ומסתבר שזה טיול בר מצווה והם ישראלים - ארגנטינאים. האבא, הוגו, והבן ניר. הם היו ממש אחלה, דיברנו קצת, והמשכנו את הנסיעה יחד בשתי מכוניות. יש לציין, שלאורך כל הדרך עצרנו את האוטו בלי סוף לתמונות. כל הנופים שם גלויות.
בלילה הגענו לעוד אתר קמפינג, לא לפני שהוגו קנה בשר מובחר ואנחנו את כל השאר, כדי לעשות ארוחה. הגענו לאתר והרמנו שם ארוחה + מסיבה... לא שמתי לב שזה היה יום ההולדת שלי (כי הייתי שיכור), אבל יצא טוב. הוגו הוא ממש במקרה סמנכ"ל ב- RADWARE, חברת הייטק של 1,300 איש בארץ, והיה טוב לראות אותו שיכור כמונו ורוקד כמו מטורף. מזל שהיה שם מבוגר אחראי (הבן שלו) כדי שייקח אותו למקלחת להתאוששות.
תמונות מהמסיבה (בחסות אתר "לילה"):


הוגו מרביץ תורה במאמינים:


ביום שאחרי, המשכנו לקרחון התלוי. אין הרבה מה להגיד עליו, חוץ מזה שהוא קרחון והוא תלוי בין שני הרים.


אחרי האטרקציה הזו המשכנו למעיינות חמים. הגעתי למסקנה שאני אוהב מעיינות חמים...


בדרך ירד הרבה גשם, ולהוגו היה ג'יפ סגור אז הוא לקח לנו את התיקים. בלעדיו היינו חצי אבודים... גם בניווטים. הוא היה האבא שלנו ליומיים. ישנו בלילה בהוסטל, ובבוקר הוגו והבן שלו נסעו יותר מוקדם, כי אנחנו חזירי שינה ולא רצינו לקום מוקדם מידי. המשכנו לאטרקציה שנקראת מערות השיש, שזה בעצם לקחת סירה לתוך סלעים גדולים שנוצרו בהם מערות טבעיות.
מימין - שיש. משמאל - שיש. ים שיש:


אני, מראה לכולם איפה יש שיש:


היה יום סגריר (והקבוצה הפסידה), אבל אני החלטתי שאני רוצה להרגיש מה זה להיות טרמפיסט. אז התמגנתי בהרבה מאוד שכבות ביגוד, ועברתי לארגז של הטויוטה, עם עוד שני טרמפיסטים שאספנו בדרך.
להלן רשמים מהחוויה (שימו לב לדגל על נלסון... פטריוטי ואמיץ):


עשינו זמן טוב בנהיגה (כי אורטל נוהג כמו משוגע - דרך אגב, בגלל זה הטמעתי את השם קרטרה אורטל במקום קרטרה אוסטרל), אז היה לנו זמן להגיע לאל-צ'לטן, שם חשבנו לראות את הפיץ רוי, שזה עוד סוג של קרחון. כשהגענו הבנו שאין לנו זמן לזה, אז ראינו קרחון ולגונה אחרים, בשם סרו טורה. לא התלהבנו ממש, והמשכנו לאל קלאפטה, שם יש עוד(!) קרחון, אבל קרחון מתנפץ.
בניגוד לקרחון התלוי, יש הרבה הרבה מה להגיד על הקרחון הזה מאשר שהוא קרחון והוא מתנפץ. זה פשוט קרחון ענק, נראה כמו משהו חייזרי שנפל פה ולא יודעים מה לעשות איתו. כל כמה דקות חלקים ממנו מתנפצים למים. צריך מזל לראות את זה קורה, והרבה מזל לראות חתיכה ממש גדולה נופלת למים. שם היינו בתצפית ועשינו שיט בסירה לאורך הקרחון. היה קצת באסה כי ירד הרבה גשם, אבל הדבר הזה פשוט מטורף:


משם המשכנו לפורטו נאטאלס, שם יש פארק לאומי בשם טורס דל פיינה (בתרגום חופשי: הטורס של הפיינה. תכלס אין לי מושג). בפארק יש טרק של כמה ימים, שרואים בו הרבה מאוד דברים, כולל טורוסים, שהם עמודי גרניט גדולים. מאחר והיה לנו אוטו ומעט זמן (ליתר דיוק - יום לבזבז שם), לא עשינו את הטרק, אלא ראינו את הטורוסים מתצפית שמגיעים אליה עם האוטו. היה ממש מזג אויר גרוע, וגם התצפית לא היתה קרובה, אז ראינו נוף מטושטש והסבירו לנו שאלה הטורוסים.
לא שזה היה חשוב לנו, פשוט פתחנו את הרמקולים ועשינו מסיבה + שוקו ולחמניה + קריאות של ג'ימלייה ג'ים לעבר הנוף. עשינו שם כמה קטעי וידאו מהמצחיקים שנראו, אך מפאת גודלם נבצר ממני להעלותם ליוטיוב (ותודה לאבשלום קור שעזר לי עם המשפט האחרון).
אחרי הלילה בפורטו נאטאלס, נסענו ביום אחד לאל בולסון כדי שיהיה לנו יום שלם להירגע בחווה (שזה מתקן מדהים של ישראלים שיש בו שקשוקה וחומוס). נסענו מ - 12 בצהריים, עד בערך 5-6 בבוקר, 1500 ק"מ ביום אחד. טירוף אבל חוויה.
ואחרי יום ולילה בחווה, החזרנו את האוטו בברילוצ'ה, ונסענו באוטובוס של 21 שעות לבואנוס איירס.... והנה אני פה.
בקרוב חוויות מהעיר.
לסיום, סרטון דוקומנטרי:


זה האלבום של כל הטיול: http://www.facebook.com/album.php?aid=76446&id=750134408