חזרתי עכשיו ממסלול שנקרא הקרטרה אוסטרל, וראיתי ששכחתי לפרסם את זה לפני שנסעתי. אז אני מפרסם את זה עכשיו בדיליי, וכשיהיה לי כח אני אכתוב על ה-10 ימים האחרונים שהייתי בדרום היבשת עם אוטו ועם עוד 4 חוליגנים. אז הנה:
כן, עדיין כאן בברילוצ'ה.
כדי להתאוורר קצת מהמקום, שכרתי לפני כמה ימים אוטו עם שתי בחורות שהכרתי פה (דנה והדס) ובחור איטלקי בשם מרקו שישן איתי בחדר (במיטה אחרת, רן) ונסענו לסיור של יומיים שנקרא "שבעת האגמים". הסיור כולל יציאה מברילוצ'ה לעיירה בשם סן מרטין, לינה שם, וחזרה לברילוצ'ה. בדרך רואים נופים יפים, ונוסעים לצד שבעה אגמים (מפתיע).
האמת שחוץ מהצימר היפה שישנו בו בסן מרטין והתמונות בפייסבוק אין הרבה מה לספר על הסיור... לא היה מרגש ברמה של פירוט הלו"ז. האלבום פה: http://www.facebook.com/album.php?aid=72925&id=750134408
יום או יומיים לאחר מכן הכרתי פה 2 חבר'ה (בחור ובחורה בשם מורן) ויצאנו לטרק של יומיים בלגונה השחורה. על הנייר זה נשמע ממש יפה, כאילו יש לגונה בצבע שחור באיזה עמק פסטורלי, ומשום מה בתמימותי דמיינתי גם שקל להגיע לשם. יום אחד מוקדש להגעה לשם, עושים לילה ברפוחיו (מחסה בספרדית, מעין ביקתה),וביום השני חוזרים.
מאחר ועדיין לא יצאתי לטרק שכולל לילה בשטח (בלי הנוחות של אוטו צמוד), לא כ"כ ידעתי מה לקחת במוצ'ילה, וכמובן שהגזמתי עם הציוד. עשינו קצת קניות בסופר כדי לבשל בערב, אז עם כ-20 קילו על הגב וקרסוליים לא יציבים, יצאתי לדרך.
לקחנו אוטובוס לתחילת הטרק, כשעה מברילוצ'ה. חוץ מאיתנו היתה קבוצה גדולה של ישראלים שיצאו גם לטרק. הייתי יכול להגיד גם שחוץ מאיתנו היתה קבוצה גדולה של ישראלים, נקודה. זה מה שיש פה בכללי, וחלקם יצאו גם לטרק הזה. הסתכלתי מסביב, רוב האנשים עם תיקים קטנים וציוד מינימלי, ורק אני עם תיק שנראה כאילו הבאתי מספיק חומרי בניין לבנות קניון ליד הלגונה.
הגענו לתחילת המסלול, סידרתי את הכתפיות במוצ'ילה, והתחלנו ללכת. על ההתחלה היינו מוקפים בגדודים של זבובים נורא נורא נורא מעצבנים. זמזום בלתי פוסק, תקיפה משולבת במספר חזיתות + בונוס: הם עוקצים כל שניה. לא עקייצה כמו של יתוש שמשאירה גבעה קטנה בעור, יותר כמו דקירה של מחט. אחרי שעתיים כמעט הסתובבו חזרה, כי היה פשוט בלתי נסבל וגורע מההנאה של לעצור רגע ולשבת, להנות מהנוף.
בסוף המשכנו. בדרך אכלנו קצת, ובעיקר רצינו כבר להגיע לערב, כי אמרו לנו שבערב הזבובים נרגעים. אחרי כ-4 שעות הליכה בשביל לא קל, הגענו לעלייה ללגונה, שלא נמצאה בכלל בעמק פסטורלי, אלא על פיסגת הר גבוה (אך לא פחות פסטורלי). אז כשסיימנו את הקטע הזה, קרו שני דברים: הרגליים שלי הודיעו לי שזו פעם אחרונה שדבר כזה קורה, וצעקתי "ווווהווו" כי הגעתי והלגונה היתה מדהימה. אלבום: http://www.facebook.com/album.php?aid=76446&id=750134408&saved#/album.php?aid=73938&id=750134408
אכלנו שם ארוחת ערב שאנחנו בישלנו,היה כיף מאוד. יום למחרת חזרנו את כל הדרך, הפעם בירידה. הלוואי שהייתי יכול להגיד שהיה יותר קל, אבל לרדת עם משקל זה קשה מאוד. מזל שהיה לי אמפי3, זה עזר לי לעבור את זה. שמתי אינפקטד, ופתאום המשקל נהיה יותר קל, הזבובים נעלמו, הרגליים פחות כאבו... הרגשתי כאילו אני שוב בן 27. עד סוף המסלול הספקתי לסובב את הקרסול, למזלי לא בצורה אנושה, אבל מספיק כדי שיכאב לי כמה ימים אחרי. סיימנו בעוד סנדביץ' ליד תחנת האוטובוס וחזרנו להוסטל. האמת שבכלל כל הגוף כאב לי כמה ימים אחרי. חומר למחשבה להמשך הטיול ובחירת הטרקים שלי...
בקרוב נצא לדרום ארגנטינה וצ'ילה, צריך רק עוד למצוא שני אנשים בראש טוב ואני עף מפה!
לסיום, מורן, מורן ואני בדרך:

איפה הגלידריה הקרובה, פור פוור?

גלידריה, עם המבטא הנכון, נשמעת כמו מילה בספרדית, לא? (מי שחושב ש"טייק מי טו יור גלידר!" היא כותרת יותר מוצלחת שיצביע. היתה לי התלבטות).
אחח ברילוצ'ה, ברילוצ'ה.... הסטייקים, הגלידה, השוקולד...
אחרי פוקון לקחתי אוטובוס לפה, כ-10 שעות סה"כ. הייחוד של העיר הוא בגלידות והשוקולד שיש פה, וגם המסעדות ממש מעולות. יש פה גם כל מיני אתרים ואטרקציות, כמו שתראו בהמשך. קיבלתי המלצה על הוסטל טוב (=בלי הרבה ישראלים, אין מה לעשות, ככה זה עובד) בשם מרקו פולו (למעוניינים: http://www.marcopoloinn.com.ar).
ההוסטל הוא חלק מרשת שנקראת Hosteling International, או בקיצור HI, וזה אומר שהוא טיפה יותר יקר אבל שומר על סטנדרטים מסויימים בנוגע לנקיון, ארוחות וכו'. גם האוירה פה ממש כיפית.
פה התחלתי לישון בדורמס (חדרים משותפים), אז הכרתי המון אנשים... כיף לדבר עם אנשים מסביב לעולם, ובייחוד לשמוע מה דעתם על ישראל, ואיך הם רואים את המצב שלנו מבחוץ. וכמובן, גם לשמוע על ארצות אחרות. אני די בקי במערכת המיסוי ההולנדית, למשל. ואני חשבתי שרק בישראל דופקים אותנו.
יום אחרי שהגעתי החלטתי לעשות פה ראפטינג. יש פה נהר עם רפידים ברמה 3+ (אם זה אומר משהו למישהו), והפקיד קבלה אמר שזו חוויה טובה (רק כדי לעשות סדר - רפיד זה קטע נהר שיש בו זרמים חזקים ברמות שונות, ובין רפיד לרפיד בנהר יש קטע רגוע).
אז הגעתי לשם, אני, הישראלי היחיד, ועוד כ 11 איש, כולם מאיזור אנגליה (אנגליה, וויילס, סקוטלנד ואירלנד). כבר אז זיהיתי סכנה מסויימת, כי לא יכול להיות שכולם הגיעו פיכחים, למרות שהיה מוקדם בבוקר.
הגענו למחנה של הראפטינג, אכלנו ארוחת בוקר קונטיננטלית, ויצאנו לנהר. נתנו לנו חליפות צלילה, אפודי הצלה, קסדות ומשוטים. הרגשה מוזרה ללבוש את כל הציוד הזה, בייחוד חליפת הטייטס הזו... אבל הרגשה מקצועית. כאילו יוצאים לפעולה חשובה בשטח עוין.
בתדריך בטיחות חפרו לנו (יותר מידי לטעמי) מה לעשות במקרה שנופלים מהסירה. חשבתי, סה"כ נהר, אני בתוך סירה, נחזיק חזק, הכל יהיה בסדר. הרי לא ייתנו לתיירים שזו הפעם הראשונה שלהם בראפטינג לשוט בנהר מסוכן מידי, ואף אחד לא חשב שהוא ייפול. נכנסנו לסירה, כמובן שהמדריך אומר לי לשבת מקדימה משמאל. הוא, כמוני, הרגיש שאני בשל להוביל את הכח לקרב. לימיני מקדימה הוא הציב את הוולשי המטורף (בתור הסגן שלי - הוא לא אמר את זה מפורשות אבל כולנו הרגשנו את זה), ויצאנו לחלק הרגוע של הנהר.
המדריך יושב מאחור, ומסביר כל מיני פקודות בסיסיות - "קדימה" אומר לחתור קדימה, "אחורה" - אחורה, ואפשר גם "ימין - אחורה, שמאל קדימה" כדי להסתובב וכו'. ויש גם פקודת "רוק'נ'רול" שזה אומר שבאזורים יותר מסוכנים אנחנו מתקבצים בתוך הסירה ומחזיקים חזק (במצב רגיל של חתירה יושבים ממש על דופן הסירה כמה שיותר קרוב למים).
עשינו כמה ניסויים של הפקודות לראות שכולם הבינו. הוולשי לידי חתר בטירוף, כאילו שמו לו משהו בארוחת בוקר. השפן של אנרג'ייזר. מאחורינו היו 4 בנות די אנמיות עם המשוטים, אבל סה"כ ביצענו את זה בסדר בחלק הרגוע, והמדריך החליט שנצא ראשונים (היינו שתי סירות) לרפיד הראשון. אני עשיתי לו תנועה עם העיניים שאני מאשר את ההחלטה שלו, והתחלנו לחתור.
הגענו לתחילת הרפיד, והוא צועק לנו "פורוורד, פורוורד!". מגיעים לגל הראשון ברפיד והאדרנלין מטורף. הגל השני היה גל שמכונה בשפה המקצועית (שאני המצאתי) "גל קוטל תיירים". לא יודע איך, אבל הסירה פשוט התרוממה מהגל בצד שלי וגרמה לכולנו ליפול על החברים בצד השני, ומשם למים. עוד הספקתי לראות את הפנים של הוולשי לפני שעפתי עליו, הוא נראה כמו מישהו שהולך לתת חיבוק מאוד גדול לקקטוס. אמרו לי שתמונה שווה אלף מילים, אז הנה סרט בן 30 שניות עם 25 תמונות בשניה (תחשבו לבד כמה מילים זה שווה):

אני ישר הסתכלתי לצדדים וראיתי פניקה על הפנים של האנשים שבמים. התחלתי לצחוק, אולי כי היה מצחיק ואולי כי הייתי בפניקה גם, אבל שלוק גדול של מים ששתיתי בעל כרחי השתיק אותי. שחינו לסירה והתאוששנו לאט לאט. המדריך אמר שאף לא קרה לו שכל הסירה עפה למים בבת אחת, ועוד על הגל הראשון. הרגשתי כאילו אנחנו כיתה טיפולית, אבל מצד שני - אנחנו לא יכולים להיות יותר גרועים מזה... המשכנו הלאה. הסתכלנו אחורה על הסירה שעשתה את הרפיד אחרינו, הם היו מבוהלים ממש אחרי מחזה הטיטניק שהם ראו לפני דקה, והתכנסו בתוך עצמם.
ברפידים הבאים כבר לא לקחתי סיכונים. בגלים הגדולים עשיתי "רוק'נ'רול" כאילו אני בהופעה של רד הוט צ'ילי פפרז (אבל האלבום הראשון). בשלב מסויים של רגיעה, נתנו לנו לקפוץ עצמאית למים, כמובן שהרגשתי הרבה יותר בנוח לתת לעצמי ליפול אחורה ולהנות מהשיוט בזרם. לא ציפיתי להכנס למצב של היפותרמיה, אבל הייתי בדרך לשם... כנראה שברפיד הראשון הייתי כ"כ ספוג אדרנלין, שלא הרגשתי ש-2 מעלות פחות והאגם היה קרח. טיפסנו לסירה, וסיימנו את המסלול אחרי 7-8 רפידים כיפיים. אחרי זה נסענו חזרה למחנה, שם חיכה לנו ברביקיו טעים, וחזרה להוסטל.
תכלס, חוויה כיפית מאוד, ואני ממש שמח שהתהפכנו... זה הפך את כל העניין להרבה יותר... חווייתי.
אני נשאר פה עוד כמה ימים כנראה, ואז מדרים. לא יודע עדיין איך, איפה ומתי... אבל זה התכנון.
לסיום, ,תמונה שלי מוביל אותנו לאבדון: