גלידריה, עם המבטא הנכון, נשמעת כמו מילה בספרדית, לא? (מי שחושב ש"טייק מי טו יור גלידר!" היא כותרת יותר מוצלחת שיצביע. היתה לי התלבטות).
אחח ברילוצ'ה, ברילוצ'ה.... הסטייקים, הגלידה, השוקולד...
אחרי פוקון לקחתי אוטובוס לפה, כ-10 שעות סה"כ. הייחוד של העיר הוא בגלידות והשוקולד שיש פה, וגם המסעדות ממש מעולות. יש פה גם כל מיני אתרים ואטרקציות, כמו שתראו בהמשך. קיבלתי המלצה על הוסטל טוב (=בלי הרבה ישראלים, אין מה לעשות, ככה זה עובד) בשם מרקו פולו (למעוניינים: http://www.marcopoloinn.com.ar).
ההוסטל הוא חלק מרשת שנקראת Hosteling International, או בקיצור HI, וזה אומר שהוא טיפה יותר יקר אבל שומר על סטנדרטים מסויימים בנוגע לנקיון, ארוחות וכו'. גם האוירה פה ממש כיפית.
פה התחלתי לישון בדורמס (חדרים משותפים), אז הכרתי המון אנשים... כיף לדבר עם אנשים מסביב לעולם, ובייחוד לשמוע מה דעתם על ישראל, ואיך הם רואים את המצב שלנו מבחוץ. וכמובן, גם לשמוע על ארצות אחרות. אני די בקי במערכת המיסוי ההולנדית, למשל. ואני חשבתי שרק בישראל דופקים אותנו.
יום אחרי שהגעתי החלטתי לעשות פה ראפטינג. יש פה נהר עם רפידים ברמה 3+ (אם זה אומר משהו למישהו), והפקיד קבלה אמר שזו חוויה טובה (רק כדי לעשות סדר - רפיד זה קטע נהר שיש בו זרמים חזקים ברמות שונות, ובין רפיד לרפיד בנהר יש קטע רגוע).
אז הגעתי לשם, אני, הישראלי היחיד, ועוד כ 11 איש, כולם מאיזור אנגליה (אנגליה, וויילס, סקוטלנד ואירלנד). כבר אז זיהיתי סכנה מסויימת, כי לא יכול להיות שכולם הגיעו פיכחים, למרות שהיה מוקדם בבוקר.
הגענו למחנה של הראפטינג, אכלנו ארוחת בוקר קונטיננטלית, ויצאנו לנהר. נתנו לנו חליפות צלילה, אפודי הצלה, קסדות ומשוטים. הרגשה מוזרה ללבוש את כל הציוד הזה, בייחוד חליפת הטייטס הזו... אבל הרגשה מקצועית. כאילו יוצאים לפעולה חשובה בשטח עוין.
בתדריך בטיחות חפרו לנו (יותר מידי לטעמי) מה לעשות במקרה שנופלים מהסירה. חשבתי, סה"כ נהר, אני בתוך סירה, נחזיק חזק, הכל יהיה בסדר. הרי לא ייתנו לתיירים שזו הפעם הראשונה שלהם בראפטינג לשוט בנהר מסוכן מידי, ואף אחד לא חשב שהוא ייפול. נכנסנו לסירה, כמובן שהמדריך אומר לי לשבת מקדימה משמאל. הוא, כמוני, הרגיש שאני בשל להוביל את הכח לקרב. לימיני מקדימה הוא הציב את הוולשי המטורף (בתור הסגן שלי - הוא לא אמר את זה מפורשות אבל כולנו הרגשנו את זה), ויצאנו לחלק הרגוע של הנהר.
המדריך יושב מאחור, ומסביר כל מיני פקודות בסיסיות - "קדימה" אומר לחתור קדימה, "אחורה" - אחורה, ואפשר גם "ימין - אחורה, שמאל קדימה" כדי להסתובב וכו'. ויש גם פקודת "רוק'נ'רול" שזה אומר שבאזורים יותר מסוכנים אנחנו מתקבצים בתוך הסירה ומחזיקים חזק (במצב רגיל של חתירה יושבים ממש על דופן הסירה כמה שיותר קרוב למים).
עשינו כמה ניסויים של הפקודות לראות שכולם הבינו. הוולשי לידי חתר בטירוף, כאילו שמו לו משהו בארוחת בוקר. השפן של אנרג'ייזר. מאחורינו היו 4 בנות די אנמיות עם המשוטים, אבל סה"כ ביצענו את זה בסדר בחלק הרגוע, והמדריך החליט שנצא ראשונים (היינו שתי סירות) לרפיד הראשון. אני עשיתי לו תנועה עם העיניים שאני מאשר את ההחלטה שלו, והתחלנו לחתור.
הגענו לתחילת הרפיד, והוא צועק לנו "פורוורד, פורוורד!". מגיעים לגל הראשון ברפיד והאדרנלין מטורף. הגל השני היה גל שמכונה בשפה המקצועית (שאני המצאתי) "גל קוטל תיירים". לא יודע איך, אבל הסירה פשוט התרוממה מהגל בצד שלי וגרמה לכולנו ליפול על החברים בצד השני, ומשם למים. עוד הספקתי לראות את הפנים של הוולשי לפני שעפתי עליו, הוא נראה כמו מישהו שהולך לתת חיבוק מאוד גדול לקקטוס. אמרו לי שתמונה שווה אלף מילים, אז הנה סרט בן 30 שניות עם 25 תמונות בשניה (תחשבו לבד כמה מילים זה שווה):
אני ישר הסתכלתי לצדדים וראיתי פניקה על הפנים של האנשים שבמים. התחלתי לצחוק, אולי כי היה מצחיק ואולי כי הייתי בפניקה גם, אבל שלוק גדול של מים ששתיתי בעל כרחי השתיק אותי. שחינו לסירה והתאוששנו לאט לאט. המדריך אמר שאף לא קרה לו שכל הסירה עפה למים בבת אחת, ועוד על הגל הראשון. הרגשתי כאילו אנחנו כיתה טיפולית, אבל מצד שני - אנחנו לא יכולים להיות יותר גרועים מזה... המשכנו הלאה. הסתכלנו אחורה על הסירה שעשתה את הרפיד אחרינו, הם היו מבוהלים ממש אחרי מחזה הטיטניק שהם ראו לפני דקה, והתכנסו בתוך עצמם.
ברפידים הבאים כבר לא לקחתי סיכונים. בגלים הגדולים עשיתי "רוק'נ'רול" כאילו אני בהופעה של רד הוט צ'ילי פפרז (אבל האלבום הראשון). בשלב מסויים של רגיעה, נתנו לנו לקפוץ עצמאית למים, כמובן שהרגשתי הרבה יותר בנוח לתת לעצמי ליפול אחורה ולהנות מהשיוט בזרם. לא ציפיתי להכנס למצב של היפותרמיה, אבל הייתי בדרך לשם... כנראה שברפיד הראשון הייתי כ"כ ספוג אדרנלין, שלא הרגשתי ש-2 מעלות פחות והאגם היה קרח. טיפסנו לסירה, וסיימנו את המסלול אחרי 7-8 רפידים כיפיים. אחרי זה נסענו חזרה למחנה, שם חיכה לנו ברביקיו טעים, וחזרה להוסטל.
תכלס, חוויה כיפית מאוד, ואני ממש שמח שהתהפכנו... זה הפך את כל העניין להרבה יותר... חווייתי.
אני נשאר פה עוד כמה ימים כנראה, ואז מדרים. לא יודע עדיין איך, איפה ומתי... אבל זה התכנון.
לסיום, ,תמונה שלי מוביל אותנו לאבדון:
אחח ברילוצ'ה, ברילוצ'ה.... הסטייקים, הגלידה, השוקולד...
אחרי פוקון לקחתי אוטובוס לפה, כ-10 שעות סה"כ. הייחוד של העיר הוא בגלידות והשוקולד שיש פה, וגם המסעדות ממש מעולות. יש פה גם כל מיני אתרים ואטרקציות, כמו שתראו בהמשך. קיבלתי המלצה על הוסטל טוב (=בלי הרבה ישראלים, אין מה לעשות, ככה זה עובד) בשם מרקו פולו (למעוניינים: http://www.marcopoloinn.com.ar).
ההוסטל הוא חלק מרשת שנקראת Hosteling International, או בקיצור HI, וזה אומר שהוא טיפה יותר יקר אבל שומר על סטנדרטים מסויימים בנוגע לנקיון, ארוחות וכו'. גם האוירה פה ממש כיפית.
פה התחלתי לישון בדורמס (חדרים משותפים), אז הכרתי המון אנשים... כיף לדבר עם אנשים מסביב לעולם, ובייחוד לשמוע מה דעתם על ישראל, ואיך הם רואים את המצב שלנו מבחוץ. וכמובן, גם לשמוע על ארצות אחרות. אני די בקי במערכת המיסוי ההולנדית, למשל. ואני חשבתי שרק בישראל דופקים אותנו.
יום אחרי שהגעתי החלטתי לעשות פה ראפטינג. יש פה נהר עם רפידים ברמה 3+ (אם זה אומר משהו למישהו), והפקיד קבלה אמר שזו חוויה טובה (רק כדי לעשות סדר - רפיד זה קטע נהר שיש בו זרמים חזקים ברמות שונות, ובין רפיד לרפיד בנהר יש קטע רגוע).
אז הגעתי לשם, אני, הישראלי היחיד, ועוד כ 11 איש, כולם מאיזור אנגליה (אנגליה, וויילס, סקוטלנד ואירלנד). כבר אז זיהיתי סכנה מסויימת, כי לא יכול להיות שכולם הגיעו פיכחים, למרות שהיה מוקדם בבוקר.
הגענו למחנה של הראפטינג, אכלנו ארוחת בוקר קונטיננטלית, ויצאנו לנהר. נתנו לנו חליפות צלילה, אפודי הצלה, קסדות ומשוטים. הרגשה מוזרה ללבוש את כל הציוד הזה, בייחוד חליפת הטייטס הזו... אבל הרגשה מקצועית. כאילו יוצאים לפעולה חשובה בשטח עוין.
בתדריך בטיחות חפרו לנו (יותר מידי לטעמי) מה לעשות במקרה שנופלים מהסירה. חשבתי, סה"כ נהר, אני בתוך סירה, נחזיק חזק, הכל יהיה בסדר. הרי לא ייתנו לתיירים שזו הפעם הראשונה שלהם בראפטינג לשוט בנהר מסוכן מידי, ואף אחד לא חשב שהוא ייפול. נכנסנו לסירה, כמובן שהמדריך אומר לי לשבת מקדימה משמאל. הוא, כמוני, הרגיש שאני בשל להוביל את הכח לקרב. לימיני מקדימה הוא הציב את הוולשי המטורף (בתור הסגן שלי - הוא לא אמר את זה מפורשות אבל כולנו הרגשנו את זה), ויצאנו לחלק הרגוע של הנהר.
המדריך יושב מאחור, ומסביר כל מיני פקודות בסיסיות - "קדימה" אומר לחתור קדימה, "אחורה" - אחורה, ואפשר גם "ימין - אחורה, שמאל קדימה" כדי להסתובב וכו'. ויש גם פקודת "רוק'נ'רול" שזה אומר שבאזורים יותר מסוכנים אנחנו מתקבצים בתוך הסירה ומחזיקים חזק (במצב רגיל של חתירה יושבים ממש על דופן הסירה כמה שיותר קרוב למים).
עשינו כמה ניסויים של הפקודות לראות שכולם הבינו. הוולשי לידי חתר בטירוף, כאילו שמו לו משהו בארוחת בוקר. השפן של אנרג'ייזר. מאחורינו היו 4 בנות די אנמיות עם המשוטים, אבל סה"כ ביצענו את זה בסדר בחלק הרגוע, והמדריך החליט שנצא ראשונים (היינו שתי סירות) לרפיד הראשון. אני עשיתי לו תנועה עם העיניים שאני מאשר את ההחלטה שלו, והתחלנו לחתור.
הגענו לתחילת הרפיד, והוא צועק לנו "פורוורד, פורוורד!". מגיעים לגל הראשון ברפיד והאדרנלין מטורף. הגל השני היה גל שמכונה בשפה המקצועית (שאני המצאתי) "גל קוטל תיירים". לא יודע איך, אבל הסירה פשוט התרוממה מהגל בצד שלי וגרמה לכולנו ליפול על החברים בצד השני, ומשם למים. עוד הספקתי לראות את הפנים של הוולשי לפני שעפתי עליו, הוא נראה כמו מישהו שהולך לתת חיבוק מאוד גדול לקקטוס. אמרו לי שתמונה שווה אלף מילים, אז הנה סרט בן 30 שניות עם 25 תמונות בשניה (תחשבו לבד כמה מילים זה שווה):
אני ישר הסתכלתי לצדדים וראיתי פניקה על הפנים של האנשים שבמים. התחלתי לצחוק, אולי כי היה מצחיק ואולי כי הייתי בפניקה גם, אבל שלוק גדול של מים ששתיתי בעל כרחי השתיק אותי. שחינו לסירה והתאוששנו לאט לאט. המדריך אמר שאף לא קרה לו שכל הסירה עפה למים בבת אחת, ועוד על הגל הראשון. הרגשתי כאילו אנחנו כיתה טיפולית, אבל מצד שני - אנחנו לא יכולים להיות יותר גרועים מזה... המשכנו הלאה. הסתכלנו אחורה על הסירה שעשתה את הרפיד אחרינו, הם היו מבוהלים ממש אחרי מחזה הטיטניק שהם ראו לפני דקה, והתכנסו בתוך עצמם.
ברפידים הבאים כבר לא לקחתי סיכונים. בגלים הגדולים עשיתי "רוק'נ'רול" כאילו אני בהופעה של רד הוט צ'ילי פפרז (אבל האלבום הראשון). בשלב מסויים של רגיעה, נתנו לנו לקפוץ עצמאית למים, כמובן שהרגשתי הרבה יותר בנוח לתת לעצמי ליפול אחורה ולהנות מהשיוט בזרם. לא ציפיתי להכנס למצב של היפותרמיה, אבל הייתי בדרך לשם... כנראה שברפיד הראשון הייתי כ"כ ספוג אדרנלין, שלא הרגשתי ש-2 מעלות פחות והאגם היה קרח. טיפסנו לסירה, וסיימנו את המסלול אחרי 7-8 רפידים כיפיים. אחרי זה נסענו חזרה למחנה, שם חיכה לנו ברביקיו טעים, וחזרה להוסטל.
תכלס, חוויה כיפית מאוד, ואני ממש שמח שהתהפכנו... זה הפך את כל העניין להרבה יותר... חווייתי.
אני נשאר פה עוד כמה ימים כנראה, ואז מדרים. לא יודע עדיין איך, איפה ומתי... אבל זה התכנון.
לסיום, ,תמונה שלי מוביל אותנו לאבדון:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה