עשיתי חריקה בויאריקה

הגעתי לעיירה הציורית פוקון, שלמרגלות ההר הציורי ויאריקה (בפייסבוק יש תמונה יפה שלו).
הגעתי עם כמה ישראלים, 2 בחורות ובחור בני 22-3. כבר מההתחלה אחת שם לא באה לי טוב. יודעת רק 2 משפטים בספרדית: "קומו אסטס" ו"אסטה מוי קארו" (זה יקר מאוד).
לקחנו מונית מתחנת האוטובוס, הוא רצה 2 דולר על הנסיעה: "אסטה מוי קארו". מן הסתם כשהוצאנו כסף לשלם, היא לא הוציאה שום דבר.
מהר מאוד התפצלתי מהם (ממנה), והלכתי לחפש חדר. הייתי בכמה הוסטלים, וכשהייתי באחד מהם, פתאום הם הגיעו, אז היא אומרת לי: "מה נדב? החלטת לקחת לנו את כל החדרים?"
יש אנשים שפשוט לא באים טוב. (עוד מעט תבינו למה אני חופר עליה)
בלילה ביקרתי בקזינו המקומי והפסדתי 20,000 פזו. נשמע הרבה, אבל זה 30$. גם שם היו חולים, שפיזרו משכורות בכל סיבוב של הגלגל ברולטה.
בקיצור, יום של רגיעה והלכתי לטפס על הר געש פה באיזור (ויאריקה). היינו צריכים להביא סנדויצ'ים, אז הורדתי שרטוטים מהאינטרנט שמסבירים איך להכין, ויצאנו לדרך.
יצאנו ב 7 בבוקר מפוקון, חצי שעה נסיעה והתחלנו בטיפוס. המדריך שלנו התלהב ממני כי כל הזמן הייתי מאחוריו בעוד שלאורך הדרך אנשים מוותרים ונושרים. העלייה לא קלה כמו שחשבתי, אבל גם לא כזו קשה... 5-6 שעות נטו של טיפוס לא טכני בשלג. קצת יותר קשה מלעלות הרבה מאוד מדרגות + לאט לאט מאבדים תחושה בכף רגל מהקור.
כל הדרך למעלה המדריך שואל אותי: "דונדה לאס צ'יקס?" (איפה הכוסיות?), אמרתי לו: "נו אקי" (לא כאן). תכלס, לא היו.
מרוב שיש שם 90% ישראלים, המדריכים מדברים קצת עברית. איזה מדריך עשה סקי מלמעלה, וצעק על המדריך שלי: "אולה, בן זונה" ולמדריך השני: "מה קורה, שרליל?"
כשהגענו למעלה ישבנו לאכול עוד קצת. סה"כ היה מזג אויר מעולה, ורק בפיסגה היה קצת קר. את הדרך למטה עושים בהתגלצ'ות (זה המונח המדעי) על התחת.
לובשים כזה חיתול על המכנסיים שיגן מהקרח, ויוצאים לדרך. המדריך שלי אמר לי ללבוש את החיתול הפוך, עם הצד המבריק כלפי חוץ. פורקה? ככה יותר טוב, תאמינו לו.
התחלנו לגלוש למטה. המדריך יושב על כזה פלסטיק, שעושה מן נתיב כזה בשלג, ואנחנו אחריו.
איך שהתיישבתי על השלג, עשיתי 0 ל-100 ב-6 שניות. הצד המבריק הזה מחליק על השלג כמו איש שדרך על בננה שנמצאת על משטח עם הרבה שמן.
אני מאיץ ומאיץ, ואני קולט מישהו עומד על הנתיב החלקה. הסתובבתי וניסיתי לבצע נוהל עצירה, כמו שהמדריך לימד, לא עזר כלום. אני על 200 קמ"ש, בשלב הזה כבר התחלתי להסתובב על השלג, כמו מכונית שיצאה משליטה, והתרסקתי לתוך רגליים של מישהי. הפלתי אותה כמו בבאולינג. נחשו מי זו היתה.
ניחשתם נכון. מתוך 300 איש שהיו על ההר באותו יום, דוקא התרסקתי על זאת שלא באה טוב. יד הגורל.
היא יצאה בסדר, אני קיבלתי פצצה ברגל שעד עכשיו כואבת. המדריך שלה קפץ עליי בצעקות, ועם הפיוז שלי עוד רגע היו שם מכות. מה היא עומדת באמצע כביש מהיר כמו (וברוחב של) משאית עם אורות מהבהבים?
בקיצור, המשכתי את הגלישה למטה, הפעם נתתי פור של 300 מטר לזה שעושה לפניי... היה כיף. פתאום העלייה נראית שווה כל רגע.
בערב היינו במעיינות חמים, אני ועוד זוג נחמד שהכרתי ועוד 3 חבר'ה. המעיינות האלה תענוג... אני חושב לעשות אפילו עוד פעם. היום אני נח וקצת צולע, וסה"כ הכל בסדר.
לסיום, תמונה שלי מהרהר על משמעות החיים, מעל העננים: