אור התוף

אני עושה פה רשומה של השלמות ברזיל בזריז, כי עוד מעט רן מגיע והוא בטח לא ירשה לי אינטרנט יותר, אני מכיר את המחלה שלו... אז הנה.
לפני הקרנבל באורו פרטו עוד הספקתי להיות במשחק כדורגל במרקאנה. זה אצטדיון ענק של 80 אלף איש בריו. הלכנו למשחק של פלמנגו נגד בוטפוגו, אם זה אומר למישהו משהו... האמת - לא עף לי הפוני. היו אוהדים, היו שירים, אבל לדעתי בלומפילד יותר טוב.

כמו שאתם רואים, נזכרתי שיש לי מצלמה בפלאפון (שטרם נגנב), אז התחלתי לצלם קצת...
היה משחק די שכונה, למרות שבאחד על אחד... אין על הברזילאים. הכדור דבוק לרגל. במחצית היה לנו מופע - אחד הטובים שראיתי.. זקן בן 100 מקפיץ כדור רגל-רגל והולך את כל המגרש. נראה כאילו הדבר היחיד שיכול לעצור אותו זה התקף לב (חמסה חמסה טפו טפו טפו):

אחרי ריו המשכנו לפראצ'י, עיירת חוף ליד ריו (מושגים של "ליד" משתנים ביבשת הזו, דרך אגב). ישנו שם בהוסטל של 90 אחוז אנגלים, לא יודע למה, אבל זה היה המצב. אפילו רוב הצוות היה מאנגליה. בעיירה הזו גיליתי מה אפשר לעשות עם תופים מסוגים שונים שמנגנים בו זמנית. שמעתי מזמן על הקטע עם התופים בברזיל, אבל אף פעם לא הבנתי מה הקטע. עכשיו ראיתי מה הם יוצרים שם בלייב, וראיתי את האור. אי אפשר לעמוד לידם בלי לזוז.
היה "מנהיג", שעמד באמצע ונתן קצת קצב, ומסביבו עמדו נגנים עם תופים מסוגים שונים - תופים דומים לשלו, יותר קטנים, תופי בס ענקיים, תופים קטנים שמחזיקים ביד ועוד כל מיני רשרשנים. בקיצור, כל כמה שניות, המנהיג מסמן להם כל מיני מעברים, והם עושים ממש מוזיקה מהתופים... כל אחד יודע בדיוק מתי לתת, ונוצר מקצב שמח כזה. זה עושה המון המון רעש, אבל זה לא הפריע לאישה בת 80 לרקוד באמצע המעגל. לדעתי היא פשוט הורידה את מכשיר השמיעה ואז זה היה לה ווליום רגיל. עמדו הרבה אנשים מסביב, אבל רק עוד זקן ברזילאי שעבר שם במקרה עם סל קניות עצר את סדר היום שלו כדי לתת ריקוד שעד עכשיו אני מצטער שלא היתה עליי מצלמה באותו רגע.
אח"כ המשכנו לאורו פרטו לקרנבל. אורו פרטו היא 6-7 שעות מריו (קרוב) והיא 1000 מטר מעל הים (ריו 3 מטר) ולכן יותר קר שם. כשהגענו להוסטל שמנו לב שגם העיר בנויה על הר. ההוסטל שלנו היה בראש ההר, וכל הבלאגן של הקרנבל היה למטה. הבנו מהר מאוד כמה זה קשה לעלות חזרה, ולכן לא יצאנו יותר מפעם-פעמיים ביום.
אני גם ציפיתי מהקרנבל ליותר... היו המון ברזילאים שיכורים ברחוב, הרבה תלבושות מצחיקות, קצת תהלוכות, קצת תופים (מטורפים!), אבל סה"כ זו עיר יחסית קטנה וזה לא קרנבל בריו או סלבדור... תפס אותנו גם גשם כמה ימים ולא בדיוק יכולנו להסתובב, אני גם ממש נהייתי חולה בסוף (עד עכשיו בעצם). יצא לנו לראות תהלוכה של קבוצה ענקית של סוג של דתיים שמאמינים בישו. היה שם מישהו שדיבר אנגלית, והוא הסביר לנו שהם מנסים להחדיר שהקרנבל זה לא רק סמים וסקס, אלא גם דברים טובים כמו דת יכולים להתקיים שם. הם עשו ממש שמח עם תופים ושירים, וכל 10 דקות כרעו ברך לתפילה משותפת לטובת כל המשתתפים בקרנבל. הבחור התפלל גם בשבילי ובשביל מורן, והיה נחמד. אח"כ ראיינו אותי לטלויזיה המקומית שם, ואני נתתי נאום קצר שהיה עושה את אבא גאה. ויותר מאוחר שיחזרתי את הנאום כשראיינו אותי לרדיו, שוב במקרה. אני לא יודע מי הדליף לתקשורת שאני בעיר, אבל זרמתי עם הקטע.
ביום האחרון של הקרנבל הכרנו במקרה ישראלי שגר שם חצי שנה, והוא לקח אותנו למסיבה טובה שלא היינו מגיעים אליה בחיים לבד. ים אנשים, ים בחורות, והמוזיקה שהם אוהבים, שנקראת "פאנקי". זו מוזיקה בכלל לא רלוונטית. מה שרלוונטי זה איך רוקדים אותה. הבנות פשוט מזיזות את התחת בצורה לא אנושית... והאמת שגם הבנים. אם הייתי רוקד ככה בארץ, או שמאבטחים היו זורקים אותי מהמקום, או שהיו קוראים לאמבולנס מחשש להתקף כלשהו. אם לא הייתי חולה הייתי נשאר שם עד הבוקר.
אחרי הקרנבל חזרנו לריו ל-2 לילות. ביום אחד הספקתי לעשות סיור בפבלה בריו, שזו שכונת עוני. יש כ-1000 שכונות עוני כאלה, וזו היא הגדולה ביותר (כ-200 אלף איש). הגענו לשם על אופנועים, שהנהגים הם תושבי הפבלה. מורן אמר לי אחרי זה שהנסיעה הזו היתה יותר מפחידה מדרך המוות בפרו. אני עוד נפלתי על נהג חולה נפש... כמעט אמרתי לו שיעצור ויוריד אותי. הפבלה לא נראית בדיוק כמו שדמיינתי, אבל עדיין גרוע. מבוך שלם על צלע הר, כבלים של טלויזיה, טלפון וחשמל בגובה הראש ובאמצע הרחוב, ביוב חשוף... לא להיט. בתחילת הסיור המדריך הסביר שיש תעשיית סמים גדולה בפבלות, ולפעמים המשטרה נכנסת לשם עם הרבה כוח, יש יריות, הרוגים וכו'. אז אם אנחנו רואים בנאדם עם ווקי טוקי או עם מכונת ירייה, לא לצלם בבקשה. מזל שלא הבאתי מצלמה..
ראינו שם גם מעון של ילדים שכולו מתקציב העירייה, ושם מתנדבים אנשים גם מכל העולם. ראינו כמה בחורות מקנדה שממש גרות בפבלה שבועיים כבר ומתנדבות במעון הזה. חשבתי לעצמי שאם לא היתה לי טיסה לקולומביה כבר, הייתי אולי עושה את זה גם. הפתעתי את עצמי לטובה עם המחשבה הזו. אח"כ עברנו ליד כמה חבר'ה שעישנו... זה מה שהם עושים כל היום - מעשנים, ובלילה יוצאים לגנוב. ככה יצא שהם ניסו למכור לנו משקפי מעצבים באמצע הפבלה. היתה שם גם גלריית אומנות, מדהימה לדעתי. רציתי לקנות משהו שם אבל חשבתי שהתמונה לא תשרוד עד הארץ. אני אולי עוד אזמין... מי שזה מעניין אותו: http://www.artfavela.com/
אחרי זה היינו במסיבה על אנייה עם המון תיירים, היתה מוזיקה טובה והיה ממש כיף. הכרנו עוד חבר'ה ישראלים, קפצנו למים, ואין הרבה מה לספר על המסיבה חוץ משהיה טוב.
לילה אחרי זה נסעתי לסאו-פאולו כדי לתפוס טיסה לקולומביה, והנני כאן. חודש קולומביה, שמתוכנן ע"י הילד שמגיע לטעום את קולומביה - לי אין מושג מה בתכנית.