זה ביטוי שבא להדגיש את הטירוף השורר בקולומביה... לוקו זה משוגע בספרדית, למי שלא יודע.
אז רן הגיע, חדור אנרגיות ומפזז בכניסה להוסטל (כמובן לא לפני שבנסיון הראשון הוא נכנס לאטליז בשר בטעות, כנראה מרוב התרגשות), כדי למצוא אותי זרוק על ספה עם הרבה שיער וגיטרה ביד...
אז אחרי ההלם הראשוני, שבכל זאת כמה חודשים לא ראיתי פנים מוכרות, התקדמנו בתכנית.בבוגוטה (בירת קולומביה) היינו בבית של ארי, שזה הוסטל של ישראלי כשר בשם ארי. ארי הוא אחד הטיפוסים המצחיקים...
בכלל בהוסטל הכרנו כמה חבר'ה טובים, כמה מצחיקים, וכמה גם וגם. אחרי כמה ימים שבהם ישבנו בחואן ואלדז (קפה קולומביאני), הסתובבנו ברחובות, ויצאנו למועדונים, הרגשנו שמיצינו - תמיד אפשר להתקדם למקומות אחרים ולחזור לבוגוטה. מזג האויר היה חורפי, או במילים עדינות - קפא לנו התחת. אז חשבנו הלאה.
מבוגוטה טסנו למדג'ין, העיר השניה בגודלה בקולומביה, וביתו (לשעבר) של פאבלו אסקובר ז"ל. מדג'ין שונה קצת מבוגוטה באופן שבו העוברות ושבות נראות, או במילים אחרות - הרבה סיליקון והרבה שיפוצים. אבל חוץ מזה, במדג'ין עשינו בדיוק מה עשינו בבוגוטה, כי זו עיר גדולה ואנחנו למעשה חיכינו לחופים יותר.
ממדג'ין טסנו לקרטחנה. קרטחנה זו עיר נופש בצפון קולומביה, עם אוירה של אילת. אם ברילוצ'ה בארגנטינה ידועה במיוחד בזכות הסטייקים והשוקולדים שיש בה, ריו בברזיל ידועה בזכות הקורקובדו והקרנבל שיש בה, אז התוצר הלאומי של קרטחנה הוא זונות וסמים. כשהגענו לקרטחנה דיברנו עם יצור בשם גולן, שאחראי על רוב הדירות שם וכל הישראלים מכירים אותו. ממנו השכרנו דירה, ואני קיבלתי הלם שאין שם מים חמים. רק אז הובהר לי שגם בבתים פרטיים אין מים חמים במקלחת, כי זה מזג אויר קאריבי ואין שום צורך. אז היה קשה קצת להתרגל למקלחות קרות (זה של מטורפים!), אבל הסתדרנו. האוירה בעיר היתה מוזרה. יוצאים למועדון - כולן זונות. הולכים ברחוב - כולן זונות. אוכלים במסעדה - מלצריות. אבל חוץ מהן כולן זונות. אז זה קצת הוריד לי מהמקום.
אבל מהר מאוד יצאנו לאחד החופים היפים, אז נרגעתי קצת. פלאיה בלאנקה, חוף מדהים ביופיו, שאליו מגיעים בסירה של כשעה וחצי. דקלים, חול לבן, ומים כחולים מאוד. החוף היה באי שנקרא בארו. להבנתי, היינו נורא קרובים לאיים שעליהם צולמה הישרדות הנוכחית, שאותה לא זכיתי לראות באותו זמן. בלילה נשארנו לישון שם, על ערסלים, בלי חשמל. הכרנו שם את טוני, אדם ללא מיתרי קול, ואישתו, שמהם השכרנו את הערסלים ואצלהם קנינו אוכל. היתה חוויה כיפית.. חבל שהיה לנו קצת מחסור בכסף כי מישהו שיקר לי ואמר לי שיש שם כספומט על האי... בקושי פנס יש להם. בדרך חזרה בסירה הקאתי את נשמתי, כרגיל בסירות שזזות יותר מידי, ומקרטחנה המשכנו לסנטה מרתה וטגנגה.
טגנגה זה כפר דייגים קטן שאפשר לדוג ולצלול בחוף שלו, וסנטה מרתה זו עיר גדולה שקרובה לטגנגה. בכפר הזה ישנו, והיינו שם כ-3 שבועות כמעט במצטבר. יש שם אוירה מיוחדת ברחובות, אוירה של כיף ובית. נורא התחברנו עם לואיס, בחור שעבד
אצלינו בהוסטל, ובכלל עם עוד כמה מקומיים. כשהיינו הולכים ברחוב היינו אומרים שלום כל הזמן לאנשים שהכרנו. סה"כ אין שם הרבה מה לעשות, אבל יש פגישה אחת חשובה ביום, בערך ב 18:00 כל ערב. לא, לא ישיבת עדכון תקציב. שקיעה. כל היום נבנה לקראת שעת השקיעה, בחירת לוקיישן, דיבור על המוזיקה שתתנגן בזמן השקיעה, מה נשתה וכו' וכו'. זה אולי נשמע שיטחי או לא חשוב, אבל כשזו הפגישה החשובה של היום, רצינו שתמיד היא תעבור חלק ובהצלחה. ואכן, רוב השקיעות היו מוצלחות.
מטגנגה יש סירה (מפחידה מאוד) של שעה וחצי לפארק טיירונה. זה פארק קטנטן (בגודל ישראל) שיש בו כ-40 חופים. הגענו לשם, והכל היה יותר יפה מהתמונות... חוף מיוחד עם סלעים מטורפים, שוב - ערסלים/אוהלים, ואוירה מנצחת. נשארנו שם שני לילות, פעם בערסלים ופעם באוהל. הכרנו שם גם חבר'ה מצחיקים, שאח"כ פגשנו גם בטגנגה (אחרי שחזרנו). בקיצור, אם היה עוד זמן ועוד כסף, היינו נשארים שם עוד כמה ימים בכיף. אחרי טיירונה, חזרנו לטגנגה, היינו שם עוד כמה ימים, וסגרנו דיל לסן אנדרס.
סן אנדרס זה עירפול חושים. אי מטורף עם מלונות משוגעים של הכל כלול, חופים קאריביים והרבה פינוקים. מצאנו דיל לא רע, שגם חסך לנו תשלום על טיסה חזרה לבוגוטה וגם נתן לנו לילה חינם. בסן אנדרס יש רשת גדולה של מלונות שנקראת דה-קמרון. יש שם שישה מלונות, וברגע שאנחנו מתאכסנים במלון אחד, יש לנו גישה לכל האוכל והמתקנים בכל המלונות. משמע אנחנו יכולים רק לישון במלון שלנו, ולהסתובב עם הקטנוע שהשכרנו כל היום בין המסעדות והבריכות במלונות האחרים. מן הסתם האי יותר יקר משאר קולומביה, אבל זה היה פינוק מיוחד לסוף טיול...
היינו שם גם באיים יותר קטנים, שיוצאים אליהם מסן אנדרס. האי הראשון - אקווריום - כשמו כן הוא. כשמישהו עומד במים
רואים את כל הגוף שלו מקילומטר, מרוב שהמים שם שקופים. עשינו שם שנורקלים, ראינו דגים זוהרים, ועברנו לאי השני - ג'וני קיי, על שמו יש פאב בת"א. האי גם מדהים ביופיו, עם חוף כזה שרצינו שהסירה תשכח אותנו שם כמה ימים.
בלית ברירה, אחרי ארבעה לילות, עלינו על טיסה חזרה לבוגוטה, משם רן המשיך הביתה ואני לניו-יורק ווגאס בפעם השניה, לפגוש את יוסי.
פה תם ונשלם הטיול בדרום אמריקה, לפחות לפעם הזו, וכמה טוב שהוא נגמר במדינה שמסתבר שהכי אהבתי.
אז רן הגיע, חדור אנרגיות ומפזז בכניסה להוסטל (כמובן לא לפני שבנסיון הראשון הוא נכנס לאטליז בשר בטעות, כנראה מרוב התרגשות), כדי למצוא אותי זרוק על ספה עם הרבה שיער וגיטרה ביד...
אז אחרי ההלם הראשוני, שבכל זאת כמה חודשים לא ראיתי פנים מוכרות, התקדמנו בתכנית.בבוגוטה (בירת קולומביה) היינו בבית של ארי, שזה הוסטל של ישראלי כשר בשם ארי. ארי הוא אחד הטיפוסים המצחיקים...
בכלל בהוסטל הכרנו כמה חבר'ה טובים, כמה מצחיקים, וכמה גם וגם. אחרי כמה ימים שבהם ישבנו בחואן ואלדז (קפה קולומביאני), הסתובבנו ברחובות, ויצאנו למועדונים, הרגשנו שמיצינו - תמיד אפשר להתקדם למקומות אחרים ולחזור לבוגוטה. מזג האויר היה חורפי, או במילים עדינות - קפא לנו התחת. אז חשבנו הלאה.
מבוגוטה טסנו למדג'ין, העיר השניה בגודלה בקולומביה, וביתו (לשעבר) של פאבלו אסקובר ז"ל. מדג'ין שונה קצת מבוגוטה באופן שבו העוברות ושבות נראות, או במילים אחרות - הרבה סיליקון והרבה שיפוצים. אבל חוץ מזה, במדג'ין עשינו בדיוק מה עשינו בבוגוטה, כי זו עיר גדולה ואנחנו למעשה חיכינו לחופים יותר.
ממדג'ין טסנו לקרטחנה. קרטחנה זו עיר נופש בצפון קולומביה, עם אוירה של אילת. אם ברילוצ'ה בארגנטינה ידועה במיוחד בזכות הסטייקים והשוקולדים שיש בה, ריו בברזיל ידועה בזכות הקורקובדו והקרנבל שיש בה, אז התוצר הלאומי של קרטחנה הוא זונות וסמים. כשהגענו לקרטחנה דיברנו עם יצור בשם גולן, שאחראי על רוב הדירות שם וכל הישראלים מכירים אותו. ממנו השכרנו דירה, ואני קיבלתי הלם שאין שם מים חמים. רק אז הובהר לי שגם בבתים פרטיים אין מים חמים במקלחת, כי זה מזג אויר קאריבי ואין שום צורך. אז היה קשה קצת להתרגל למקלחות קרות (זה של מטורפים!), אבל הסתדרנו. האוירה בעיר היתה מוזרה. יוצאים למועדון - כולן זונות. הולכים ברחוב - כולן זונות. אוכלים במסעדה - מלצריות. אבל חוץ מהן כולן זונות. אז זה קצת הוריד לי מהמקום.
אבל מהר מאוד יצאנו לאחד החופים היפים, אז נרגעתי קצת. פלאיה בלאנקה, חוף מדהים ביופיו, שאליו מגיעים בסירה של כשעה וחצי. דקלים, חול לבן, ומים כחולים מאוד. החוף היה באי שנקרא בארו. להבנתי, היינו נורא קרובים לאיים שעליהם צולמה הישרדות הנוכחית, שאותה לא זכיתי לראות באותו זמן. בלילה נשארנו לישון שם, על ערסלים, בלי חשמל. הכרנו שם את טוני, אדם ללא מיתרי קול, ואישתו, שמהם השכרנו את הערסלים ואצלהם קנינו אוכל. היתה חוויה כיפית.. חבל שהיה לנו קצת מחסור בכסף כי מישהו שיקר לי ואמר לי שיש שם כספומט על האי... בקושי פנס יש להם. בדרך חזרה בסירה הקאתי את נשמתי, כרגיל בסירות שזזות יותר מידי, ומקרטחנה המשכנו לסנטה מרתה וטגנגה.
טגנגה זה כפר דייגים קטן שאפשר לדוג ולצלול בחוף שלו, וסנטה מרתה זו עיר גדולה שקרובה לטגנגה. בכפר הזה ישנו, והיינו שם כ-3 שבועות כמעט במצטבר. יש שם אוירה מיוחדת ברחובות, אוירה של כיף ובית. נורא התחברנו עם לואיס, בחור שעבד
אצלינו בהוסטל, ובכלל עם עוד כמה מקומיים. כשהיינו הולכים ברחוב היינו אומרים שלום כל הזמן לאנשים שהכרנו. סה"כ אין שם הרבה מה לעשות, אבל יש פגישה אחת חשובה ביום, בערך ב 18:00 כל ערב. לא, לא ישיבת עדכון תקציב. שקיעה. כל היום נבנה לקראת שעת השקיעה, בחירת לוקיישן, דיבור על המוזיקה שתתנגן בזמן השקיעה, מה נשתה וכו' וכו'. זה אולי נשמע שיטחי או לא חשוב, אבל כשזו הפגישה החשובה של היום, רצינו שתמיד היא תעבור חלק ובהצלחה. ואכן, רוב השקיעות היו מוצלחות.
מטגנגה יש סירה (מפחידה מאוד) של שעה וחצי לפארק טיירונה. זה פארק קטנטן (בגודל ישראל) שיש בו כ-40 חופים. הגענו לשם, והכל היה יותר יפה מהתמונות... חוף מיוחד עם סלעים מטורפים, שוב - ערסלים/אוהלים, ואוירה מנצחת. נשארנו שם שני לילות, פעם בערסלים ופעם באוהל. הכרנו שם גם חבר'ה מצחיקים, שאח"כ פגשנו גם בטגנגה (אחרי שחזרנו). בקיצור, אם היה עוד זמן ועוד כסף, היינו נשארים שם עוד כמה ימים בכיף. אחרי טיירונה, חזרנו לטגנגה, היינו שם עוד כמה ימים, וסגרנו דיל לסן אנדרס.
סן אנדרס זה עירפול חושים. אי מטורף עם מלונות משוגעים של הכל כלול, חופים קאריביים והרבה פינוקים. מצאנו דיל לא רע, שגם חסך לנו תשלום על טיסה חזרה לבוגוטה וגם נתן לנו לילה חינם. בסן אנדרס יש רשת גדולה של מלונות שנקראת דה-קמרון. יש שם שישה מלונות, וברגע שאנחנו מתאכסנים במלון אחד, יש לנו גישה לכל האוכל והמתקנים בכל המלונות. משמע אנחנו יכולים רק לישון במלון שלנו, ולהסתובב עם הקטנוע שהשכרנו כל היום בין המסעדות והבריכות במלונות האחרים. מן הסתם האי יותר יקר משאר קולומביה, אבל זה היה פינוק מיוחד לסוף טיול...
היינו שם גם באיים יותר קטנים, שיוצאים אליהם מסן אנדרס. האי הראשון - אקווריום - כשמו כן הוא. כשמישהו עומד במים
רואים את כל הגוף שלו מקילומטר, מרוב שהמים שם שקופים. עשינו שם שנורקלים, ראינו דגים זוהרים, ועברנו לאי השני - ג'וני קיי, על שמו יש פאב בת"א. האי גם מדהים ביופיו, עם חוף כזה שרצינו שהסירה תשכח אותנו שם כמה ימים.
בלית ברירה, אחרי ארבעה לילות, עלינו על טיסה חזרה לבוגוטה, משם רן המשיך הביתה ואני לניו-יורק ווגאס בפעם השניה, לפגוש את יוסי.
פה תם ונשלם הטיול בדרום אמריקה, לפחות לפעם הזו, וכמה טוב שהוא נגמר במדינה שמסתבר שהכי אהבתי.
2 תגובות:
אכן קולומביה זו אחת המדינות המשוגעות בעולם. אני אומנם מאוד התחברתי לשגעון הזה, אבל במקביל הוקל לי כשחזרתי למפת חיפה הרגועה.
תענוג... :)
הוסף רשומת תגובה