יום קשה במשרד

אוף.. כמה אינטרנט היום... אני בריו ויורד גשם כבר יומיים רצוף... במקום להיות על החוף אני סתם מעביר את הזמן בקצת קניות, ועכשיו השלמת פערים בבלוג.
אז...
מהאיגוואסו בארגנטינה, לקחנו אוטובוס של 17-18 שעות לפלורינאפוליס בברזיל. יש שם כפר דייגים קטן ליד שנקרא באחה דה לגואה (בעצם כותבים את זה BARRA, אבל לברזילאים יש בעיה לפעמים עם ר'), ששם יש חופים יפים, ובד"כ משכירים שם דירה ולא הולכים להוסטל.
איך שהגענו לתחנה מרכזית, קפצו עלינו אנשים משכירי דירות, אבל אנחנו הגענו עצמאית לכפר ושם חיפשנו דירה לבד. כבר כשהגענו לשם, שמתי לב שכולם עם כפכפים וכמעט אין אנשים עם חולצות, והאוירה מצאה חן בעיניי. יותר מאוחר הבנתי, שאם למישהו יש איזשהו פריט לבוש על חלק הגוף העליון, הוא או תייר או אישה. גם כשיורד שם גשם, שום דבר לא משתנה, כי עדיין חם שם.אחד ממשכירי הדירות שם שדיבר אנגלית, אמר לי שהוא עובד כמה חודשים בשנה בארה"ב, כשזו לא העונה שם. הוא נשוי עם ילדים, אבל נוסע לשם לבד. אז כששאלתי אותו מה קורה עם אישתו בתקופה הזו, הוא הסביר לי קצת על המנטליות הברזילאית: "אישתי נשואה, אני רווק".
לקח לנו זמן, אבל מצאנו דירה ממש יפה - גדולה, מטבח, סלון, מרפסות... זה לא טריויאלי שם במחיר שקיבלנו. שם זו היתה הפעם הראשונה שטעמתי אסאי. זה פרי טרופי, שטוחנים אותו לעיסה אדומה כזו, ואוכלים אותו עם בננה וגרנולה בד"כ.. ט-ע-י-ם!יצאנו לחוף, החוף הראשון שהיינו בו היה הקרוב אלינו לדירה - נחמד אבל סתם. יום אחרי זה הגענו למולי ביץ'. זה חוף ידוע של גולשים, שסוגדים לאל הגלישה שפיסלו מוצב בכניסה לחוף:

סתם, לא באמת אל הגלישה, אבל פסל הזוי שמראה כמה חשיבות יש לגלישה שם.
בכל אופן, נכנסנו למים לתפוס קצת גלים (עם הגוף, כי אין לנו מושג איך להשתמש בקרש הצף הזה). אני חושב שזאת הפעם הראשונה שבאמת פחדתי מהים. אני ואורטל נכנסנו משהו כמו 100 מטר לים, הים עדיין הגיע לי למותניים בערך, אולי קצת פחות. פתאום בא גל, לכאורה גל תמים. קצת גבוה - אבל גם אני.. לא חשדתי בו. מה אני, חשדניסט? אמרתי יאללה, בוא נתפוס גל. הכנתי את הגוף, ועליתי על הגל. ברגע שהוא "התנפץ" ואני בתוך הקצף, הרגשתי שאני בחלל החיצון. הגל זרק אותי כמו כמו שקלי זרקה את ברנדון בשביל ג'ייק. מהר, חזק ובלי סנטימנטים. הדבר הבא שאני זוכר זה ששכבתי על הלונג עם דופק 240 במשך חצי שעה, ועוד אחרי 4 ליטר מי-מלח שנכנסו לי לריאות. איזה ים מטורף...
סיימנו את החוויה המתקנת עם הים ובכלל במקום הזה, והמשכנו לאי הדבש, שזה אי ליד עיר גדולה שנקראת קוריצ'יבה. בדרך לשם העברנו לילה במקום הזוי שנקרא פרנאגואה, שאין הרבה מה לספר עליו, סתם מקום שנראה כמו עיירת רפאים. משם לקחנו מעבורת לאי. הגענו לאי, מצאנו הוסטל, וירדנו לחוף. החוף שם היה מאכזב קצת, כי החול שם הוא לא חול לבן, אלא ממש כמו ריצפת בטון. מוזר משהו. היה שם מגרש עם שערים קטנים, אז יום אחרי זה שיחקנו קצת כדורגל עם כמה ישראלים שהכרנו. אין הרבה מה לספר על המשחק, חוץ מזה שנתתי גול מדהים אחרי השחלה בין הרגליים לבלם שלהם. לא היה הרבה קהל, והציון שלי למחרת בעיתון היה 7.
המנטליות על האי אפילו יותר רגועה מבפלורינאפוליס... נראה כאילו הבעיה הכי גדולה שלהם שם זה איזה זוג כפכפים ללבוש היום. יום אחד, למשל, הלכנו לחוף, ואנחנו רואים את בעל ההוסטל שלנו (שהוא נשוי עם ילדים) חוזר משם עם גלשן ופנים כעוסות, ומסמן לנו עם האגודל למטה. יום קשה במשרד - לא היו גלים.
או שפעם אחת אני וצלניק הלכנו למסעדה לקנות פיצה, וביקשנו לקחת איתנו. עכשיו בגלל שהאי קטן, ואין דבר כזה "משלוח" (כי מי שרוצה לאכול פשוט מגיע למקום), לא היה להם איך לתת לנו את הפיצה. התפתח שם דיון של בעל המקום והמלצרים מה לעשות, פתאום ההיא מהקופה ראתה שיש סצנה, גם באה לעזור.. לא היה להם מקרה כזה מאז שפתחו את המקום. אני בטוח שבעל המקום חזר הביתה ואמר לאישתו: "אל תשאלי מה היה לי בעבודה היום..."
ערב אחד ישבנו בפאב, ומישהו הופיע עם גיטרה. היינו קצת שיכורים, והחבר'ה פה יודעים שאני יודע לנגן... מפה לשם שכנעו אותי לעלות להופיע (הם הצליחו רק כי הייתי שיכור). הם שאלו את המלצר אם אפשר, המלצר שאל את הבחור שניגן, והוא להפתעתי אמר כן. התחלתי לשחזר את האקורדים לשיר היחיד שזכרתי במצבי (WILD THING), ועליתי להופיע בפעם הראשונה מול קהל. הלך טוב, קיבלתי מחיאות כפיים, וחבל שלא היתה מצלמה לתעד...
מהאי הזה, אני יצאתי לריו לבד, כי היתה לי פגישה בשגרירות ארה"ב, בנסיון נואש להוציא מחדש את הויזה לארה"ב (שגם נגנבה עם התיק). האמריקאים הקשים האלה... אפילו כשהראיתי להם צילום של הויזה שנגנבה בשגרירות בבואנוס, וביקשתי שיחדשו לי, הם אמרו לי שאני צריך לעשות את כל התהליך מחדש. אז עשיתי, ולשם נסעתי.ב-3 ימים הראשונים שלי פה, התעסקתי בסידורים לפגישה (תמונות, תשלומים, מסמכים...) ובסוף להפתעתי אישרו לי... ועכשיו אני יכול לחזור דרך ארה"ב כמו בנאדם.
אני ישן פה בשכונת קופקבנה, שבה יש את החוף הכי מפורסם בעולם (למתקשים: חוף קופקבנה). הייתי בחוף, גם פה הים סוחף (לא באותה רמה כמו במולי ביץ') אבל נורא נורא מלוכלך... לא ברור למה. שקיות, פירות, ירקות במים... איכס. ראיתי גם משחק פוצ'יבולי מטורף על החוף... זה משחק שכמה חבר'ה עומדים במעגל ומשחקים עם כדורגל באויר, כל אחד בנגיעה, כדור לא נוגע בריצפה. זה היה מדהים, כי הם היו ברמה. יותר מזה - פתאום הגיעה אישה למעגל. לכאורה כוסית ברזילאית מצויה, בגד ים מינימלי - בחורה תמימה. לא חשדתי בה. למה? אמרנו, לא חשדניסט. אני אומר לכם, אם אברהם גרנט היה רואה אותה בעונה שלו באנגליה, הוא מחתים אותה בצ'לסי במקום דרוגבה. לא ברור, כנראה הם נולדים עם זה.
הספקתי גם להיות במסיבה עם להקה ברזילאית לייב, שניגנה מוזיקה ברזילאית בקצב סמבה... אנשים פה משוגעים על זה, והיה כיף לראות ולהיות שם. בייחוד את הבחורות שרוקדות סמבה.. אני כרגע בדירה פה עוד יומיים, לא יודע לאן אני ממשיך מפה, אבל בקרנבל אני באורו פרטו, עיר סטודנטים ליד ריו.
לסיום, תמונה שלי מהמסיבה (אני מאחורי זאת עם הכובע הצהוב):